הגננת והסייעת בגן הילדים הממומן שאליו הכניסה את בנה יחידה היו צוחקות עליה בסתר. לפעמים, מרוב שזלזלו בה, גם לא הקפידו על הסתרה, ואחרי שנשקה לבנה ופנתה לצאת מהגן עוד שמעה את רחשי צחוקן וחיקויי קולה ומבטאה.
הרבה פעמים רצתה להיפטר מגינוני האמהות והאישה ההגונה שלקחה על עצמה כדי לגדל את בנה בכבוד ובשכונה נורמלית ואיכותית יותר מזו שבה שיכן אותם אביו, לימים גרושה, לשוב על עקבותיה, לחלוץ את נעליה, באחת מהן להלום בפניה של הסייעת המרשעת, עד זוב דם, המון דם, וביד השנייה ללפף את שערותיה של הגננת סביב אגרופה ולגרור אותה ברחבי הגן, ליד כל הילדים הבוכים.
אחר כך, כך דמיינה לעצמה כשחיכתה בקור המקפיא אל האוטובוס שיביא אותה אל העבודה, הייתה ניגשת אל המטבח, נוטלת בידה את הקומקום, שברגעים כאלו פחד לשרוק, בודקת שאין ילדים בסביבה ושופכת כמות יפה של מים רותחים על כל אחת מהן, שיזכרו שעם ליזה לא מתעסקים.
המחשבות האלו, בכל פעם מחדש, גרמו לה למין אורגזמה קטנה ולא מוסברת, כזו שאף גבר ארעי לא יוכל לה. גם לא בעל המרכול שהיא אוהבת, האיש החסון עם העיניים הכחולות, שסימן אותה מאז שעברה לשכונה.
פעם בשבוע, באותה השעה, דופק על דלתה ובידו ביצים, חלב, חמאה, כמה פרוסות נקניק, כמה שוקולדים לבנה ולפעמים איזה משהו יפה שביקש ממנה ללבוש. מעולם לא שאלה לאן הוא חוזר כשהם מסיימים את מעשה האהבה, אולי כי דמיינה את פרוסת הלחם עם החמאה והנקניק הטוב שהביא, שתאכל מהם ברגע שילך, ואולי כבר ידעה את התשובה ולא יפה היא הייתה.
בכל אופן, המחשבות על מעשי “החסד" שתבצע בגננות, היו טובות מכל עונג אחר. לא פעם צפר לה נהג האוטובוס ואפילו קילל קצת ברוסית, כל כך שקועה הייתה במחשבות ההן עד שלא ראתה אותו מגיע. ליזה אף פעם לא הבינה רוע, אף על פי שגדלה בין אנשים עם דם על הידיים ועוד קצת דם על השיניים, בימי מלחמה, בצורת וקור, בימים שבהם היה ברור לכל אחד שערכים לא מביאים שובע לבטן ואיש הישר בעיניו - עשה. לא הבינה וגם לא האמינה ברוע.
אמה, שהייתה מצליפה בה בחגורה על כל פסיעה שלא נראתה לה, מצאה גם זמן להתרכך ואחרי מקלחת קצרה עם מים חמים שהביאו מבחוץ, הברישה את שערה של בתה בידיה, שרה לה שיר ישן על תקופות רגועות יותר, שבהן השמיים עוד ידעו לחייך, ואמרה לה שהיא טובה מדי לעולם כזה, שהיא הילדה הכי טובה שלה.
ליזה אהבה את הרגעים האלו. גם כששברה אותם אמה ואמרה שהטוב לא מחזיק לנצח והרע דווקא כן. אבל בעולם שכזה, מי באמת צריך נצח?
בכל יום בשעות אחר הצהריים, עם חשיכה, כשסיימה ליזה לעבוד, נסעה שוב, באותו האוטובוס עם אותו הנהג אל גן הילדים של בנה, מחשבות הנקם בגננות כבר דעכו, היא הייתה טובה מדי, ולרוע לא היה מושב קבע.
כל שרצתה, על אף כאבי השרירים שלה, העייפות המצטברת והרעב, היה לחבוק את בנה, לשמוע אותו ממלמל “מאמא, מאמא", לנשק את פניו השמנמנות בלי סוף ולשוב איתו הביתה, ליהנות מהשעתיים שנותרו להם יחד עד יעצום את עיניו וייפול לשנת לילה.
בשעות האלה הגננות היו דווקא נחמדות, אולי כי ידעו שבעוד כמה דקות ייסגר הגן וישוב אליהן החופש, או שייסורי המצפון מהבוקר פגשו אותן, אין לדעת. בשעות האלה חייכו אליה, נתנו לה פירוט כמה קקי עשה, במה הוא שיחק ואפילו חיבקו אותו בצביעות אל מולה.
בכל יום, כשבאה לקחת אותו, נישקה אותו בלי הפסקה, הביטה על הגננות ואמרה את אותו המשפט: “יש רק ילד יפה אחד בעולם ולכל אמא יש אותו". סביר שזה המשפט שגרם להן לצחוק עליה בכל בוקר למחרת, כל יום, באותה השעה, אותו המשפט? בלי גיוון? בלי מודעות עצמית מינימלית, הרי כבר שמענו את המשפט הזה, אתמול, שלשום, לפני חודש, כמה עוד אפשר? ובכל זאת, בכל יום אחר הצהריים, הוא עליה ועיניה בעיניהן, “יש רק ילד יפה אחד בעולם, ולכל אמא יש אותו".
זה המשפט שאותו היו מחקות בצאתה מהגן, לא רק הן, גם שאר האמהות. חכמה הייתה ליזה, לא חוכמת ספר הייתה לה, כי אם חוכמת רחוב, אז מה יש לה להיתפס כל כך במשפט הזה? בידיעה מוחלטת שתספוג עלבונות וצחוק על חשבונה?
הימים חולפים עוברים, כי אף עלה שלכת לא מחכה שמישהו יורה לו לנשור ואף שמש לא מצפה לכפיים בזריחתה, והילד גדל. ולגופו בגדים יפים, הוא לומד בבית ספר ראוי, במגמה טובה, מבנה גופו כשל מבנה גופו של אביו, שהספיק להסתלק מהעולם אחרי שלא הסתלק מפיו בקבוק הכהל. והימים טובים עליו.
ליזה אמו מזקינה, שערה מאפיר וגופה בוגד בה ביודעין, מול עיניה, בלי הסתרה, אגרטל שמתנפץ על הרצפה, עפעפיים כבדים עד מאוד, וכאבי שרירים חזקים שמגיעים יחד עם הלילה. בנה אוהב אותה, דואג לה, ובבגרותו, במשכורת הראשונה שקיבל מעבודת ההתמחות שביצע, רכש לה מקרר קטן והוא ממלא אותו בכל טוב.
בעל המרכול אגב, נטש באחת מהעונות המתחלפות, הן הביאו איתן אלרגיה מסוימת לליזה ופריחה מחודשת עם אחרת. כשבנה ממלא את מקררה, היא נושקת על ראשו ומזכירה לו שילך עם הטובים, שיהיה יפה גם מבפנים וגם מבחוץ, שלא יתפתה לקרבות הפוליטיים בחוץ, כי טוב זה לא מביא.
“מה כן מביא טוב?", נוזף בה, מבטאו כבד יותר משלה ונראה שהוא לחוץ עד מאוד, “תסתכלי על הבית שלנו, הקירות כבר בקושי עומדים, מה כן מביא טוב?", דופק חזק על שולחן העץ המתנדנד. היא שותקת, מבקשת את סליחתו, מלטפת את פניו ומתכרבלת בגופו, הוא ממלמל: “הכל בסדר, מאמא" ויוצא מהדלת.
כל העלים נשרו, העולם שונה עכשיו, אמה איננה, ואין מי שתסביר לה מי טוב ומי רע, הכל מראים בטלוויזיה, ומה שלא, נכתב בעיתון, למי שעדיין קורא. פניו של בנה מעטרות כל שידור, כל דיווח, כל פסקה בעיתונים המדיניים, ולמרות גאוותה הגואה בה, אלו לא אותן הפנים שאהבה לנשק.
הלחיים רזות, עצמות הלחיים גבוהות כמו תפקידו בערך, לגופו בגדים מחויטים, יפים כמו של גנרל, ומאחוריו תמיד עומדים כמה אנשים ששומרים עליו. מתחשק לה לשמור עליו, הוא התינוק שלה, אבל מים היא לא יכולה למזוג לעצמה בלי לרעוד, אז לשמור על איש חשוב כזה?
היא לא מאמינה ברוע, אבל יודעת שבנה עושה מעשים רעים. היא לא מאמינה ברוע, אבל יודעת שבנה משאיר אנשים ללא בתים.
היא לא מאמינה ברוע, אבל יודעת שבנה בוזז חנויות ועסקים.
היא לא מאמינה ברוע, ולא גידלה אותו לרוע ולא מבינה איך היא עדיין מצליחה לאהוב אותו כל כך ולראות בו את הילד הכי יפה שפגשה.
בוקר אחד, אחרי שלא שמעה ממנו חודשים ארוכים, אבל מרחוק כן פרנס אותה ודאג שיהיה לה הרבה יותר אוכל מלשכניה, את זה הייתה מצניעה כמובן, ראתה אותו לוחץ יד לאדם חשוב ונותן אור ירוק לצבא להיכנס אל שטח לא מוכר.
באותו הבוקר, התיישבה ליד שולחן העץ, חתכה לעצמה פרוסת לחם, מרחה חמאה, הניחה עליה שתי פרוסות נקניק ופרוסת עגבנייה ואכלה את אלו בתאווה. אחר כך לבשה את שמלת הבז' שלה ויצאה מביתה. “אמא של פושע", צעק לה שכנה, ועוד שני שכנים הצטרפו אליו “רעל יצא לך מהרחם!".
בכניסה אל גן הילדים הישן, שממנו לא בקעו קולות צחוק או בכי כבר שנים רבות מדי, התיישבה על ערימת עלי שלכת שגרף המנקה, בידה אחזה בקבוק עם קצת דלק ובכיס שמלתה חבילת גפרורים.
היא עצמה את עיניה, אף על פי שהדמעות שרפו אותן, ונזכרה בבעל המרכול, באחת הפעמים האחרונות שהגיע אל ביתה וראה את בנה השמנמן והיפה רץ לקראתו, איך נשא אותו בידיו אל על ואמר “כל כך מהר אתה כבר רץ? אתה תחזיק את כדור הארץ בידיים שלך". נזכרה איך ראתה משפחה באותה העת ואף שלא הבינה איך אפשר לאחוז את כדור הארץ, האמינה כל כך במשפט.
אזעקה נשמעת ברקע, וקולות נשים קוראות לילדיהן לשוב הביתה, גם היא רוצה לקרוא לו.
במקום זה היא נשענת על הקיר שמאחוריה, בוכה ולוחשת “יש רק ילד יפה אחד בעולם, ולכל אמא יש אותו".
הפעם, אף גננת לא צוחקת.