המלחמה בין מדינת ישראל לשכנותיה ולארגוני החבלה הפלסטינים, בראשם פת"ח, הייתה בין השנים 1970־1967 גם המלחמה על התודעה, על דעת הקהל העולמית ועל דעת הקהל במדינות ערב ובארגוני החבלה עצמם, כדרך להעצמה ולעידוד חברי הארגונים. השקר בפרסומי הערבים הפך תדיר. במשרד הבטחון הישראלי ידעו לספר על קצין מצרי שנסוג מאל־עריש לקנטרה במלחמת ששת הימים. כשהגיע לאזור התעלה שמע בטרנזיסטור את הודעת קהיר שהכוחות המצריים עומדים לכבוש את באר שבע. הוא חשש פן ייאסר ויועמד למשפט צבאי על בגידה, סובב את הג'יפ שלו ונסע בחזרה לכיוון אל־עריש, שם נפל בשבי הישראלי. כשנחקר במחנה המעצר אמר שהוא מאשים את ממשלתו על שגרמה למעצרו בהודעתה הכוזבת ברדיו.
בספטמבר 1969 הודה בדר דרוויש, בן 22, חבר הפת"ח שנתפס על ידי כוחות צה"ל, כי הודעותיהם הצבאיות של ארגוני החבלה הן בחלקן הגדול מוגזמות וכוללות אף דברים שלא היו ולא נבראו. בין השאר גילה דרוויש כי לא אחת נוהגים קציני הארגונים לפרסם הודעות נצחון עוד לפני שהמחבלים חוזרים מפעולותיהם. "יש הגזמות לגבי מספר פעולות שבהן לא פגעו המחבלים בדבר ואילו הודעות צבאיות של הארגונים מוסרות שהושמדו מטרות שונות, אך אין בכך כל אמת". בדר דרוויש, כך טען בפני שוביו, השתתף בפעולה בבקעת הירדן. "כשירינו לעבר מוצב צה"ל [...] לא פגענו כלל בשום מטרה, אך הודעה על פעולה זו מסרה כי הרגנו ופצענו מספר רב של חיילי אויב. [...] השתתפתי בפעולה בה לא פגענו כלל בשום דבר אך בשובנו ממנה פורסמה הודעה שמסרה כי הרגנו מאה קצינים ישראליים והשמדנו מחנה של צה"ל".
עיסא מוחמד עבדאללה, בן 18, תושב רבת עמון, חבר הפת"ח שנתפס על ידי כוחות צה"ל יחד עם ארבעה חברי פת"ח נוספים בספטמבר 1969, הצביע גם הוא על הודעות כזב שפרסם הארגון. הוא סיפר לשוביו כי במקרה אחד סיפרו אנשי חוליית פת"ח כי פתחו באש נשק קל ליד נהר הירדן אך נמלטו משהושבה אש מהעבר השני, ואילו בהודעה הצבאית של הארגון פורסם לגבי אותו מקרה עצמו כי אותה חוליה הרסה כביכול מקלע של צה"ל והרגה "מספר גדול של חיילי האויב".
"העלונים שמפרסמים ארגוני הטרור ראויים לפרס ראשון בעד כשרון השקר", כתב העיתונאי נחום פונדק ב"דבר". הוא אף קבע כי "השקרים שלהם גרועים מהשקרים של תחנות הרדיו הערביות. הם מוגזמים כל כך, עד שאפילו חאסנין הייכל, בעל טור ב'אל־אהרם' ויועצו של נאצר, התלונן באחד ממאמריו השבועיים על כך שארגוני הטרור 'שופכים יותר דיו מדם'". פונדק קבע כי אחת הסיבות ל"שקרנות המופרזת" של ארגוני החבלה היא שהם מתחרים אלו באלו כאשר כל אחד מהם מבקש להבליט את יתרונותיו, את עליונותו ואת הצלחותיו. "ערבים רבים מאמינים לשקרים מפני שהם מספקים צורך אמוציונלי", הסביר.
כמה חודשים אחר כך, ב־6 באפריל 1970, פרסם העיתונאי הלובי מחמוד אל־נאבוע בעיתון הלובי הרשמי "אל־תורה" מאמר בו פירט את סטטיסטיקת ההצלחות הצבאיות של ארגוני החבלה, כפי שהתקבלו מ"מקור אחראי כמפקדת המאבק הפלסטיני". על פי סטטיסטיקה זו הצליחו ארגוני החבלה להפיל 24 מטוסים צה"ליים, השמידו 58 טנקים ו־1973 כלי רכב צה"ליים אחרים, הוציאו מכלל שימוש שישה בסיסי טילים, השמידו 734 עמדות מקלעים, פוצצו 331 גשרים ומסילות ברזל ופגעו ב־959 ערים ויישובים ישראליים שנהרסו או נפגעו. 2,692 חיילים ישראלים נפגעו על פי סטטיסטיקה זו, שפורסמה על ידי הדוברים הפלסטיניים. הכותב טען כי הדבר הראשון המעורר תשומת לב במספרים הללו הוא שהם "מסעירים, מעוררים תקווה וראויים לעיון. אם מספרים אלה נכונים הרי שהם הוכחה ליעילות הפעולה הפדאית והוכחה לחולשת האויב ולאפשרות חיסולו תוך שנה לכל היותר, או שמספרים אלה הם פרי הדמיון הפורה [...] או שהוא פדאי מהסוג התעמולתי, כלומר תעמולה רשמית המשחקת ברגשות ההמונים, המבטיחה להם 'נשף גדול בתל אביב'". עוד הוסיף הכתב הלובי בביקורת נוקבת כי במספרים שפורסמו ביחס לפעילות ארגוני הטרור "יש נאיביות ושטחיות מוגזמת. פרסום מספרים כגון אלה לא יכול להביא תועלת לפעולה הפדאיית בכלל".
מאמרי ביקורת נגד פרסומים שקריים או מוגזמים פורסמו בכמה כלי תקשורת ערביים. "כאשר אנו הערבים מעלים על הנס, במחי לשון, איזה מעשה שהוא, מקננת בלבנו אותה הרגשה של סיפוק שהיינו חשים אילו היינו מבצעים זאת באמת", נכתב בעיתון המצרי "אל־אהרם" באוקטובר 1969. במאמר אחר באותו חודש כתב המשורר המצרי אחמד בהג'ת: "הגוזמה הייתה לאחת מתופעות היסוד בחיי הערבים. ותופעה זו מעוררת דאגה. [...] כך מאבדות המילים ממובנן האמיתי ובני אדם אינם נותנים עוד כל אמון בהן, גם לכשיגידו להם דברי אמת".
באותו חודש פורסם בעיתון הירדני "אל־דסתור" כי נכדו של רב מבריטניה הצטרף לשורות הפת"ח. נטען כי הצעיר בן ה־22 היה בין 48 צעירים בריטיים ששהו כחודש במחנות פת"ח, וכי הצהיר שהוא "מוכן להשתתף עם פת"ח במלחמה נגד הישראלים". שמו לא נמסר "כדי לא לגרום סיבוכים למשפחתו". כתב העיתון ציין כי צעיר זה הוא "אחד ממספר גדול של יהודים בריטיים, עירקיים וישראליים, התומכים בארגונים הערביים הפועלים בבריטניה" וכי בשיחה איתו ציין הצעיר, נכדו של הרב, כי כלל לא היה בישראל והוא "מתעב אותה כמדינה אימפריאליסטית, מתפשטת וגזענית" וכי הוא "תומך באנשי פת"ח כי הוא סבור שדרישותיהם צודקות. כן הוא חש כי פלסטין צריכה להיות לפלסטינים".
גם עיתוני לבנון עסקו בשקר הערבי. "אם ההודעות הרשמיות הערביות ידברו רק על הישגים ונצחונות, בלי לציין אבידות וכשלונות, הרי לא רק שיעוררו ספק, אלא גם יהיו נוגדות את הכלל הטבעי של כל מלחמה, האומר גיאות ושפל, התקפה ונסיגה", כתב פרשן העיתון "אל־חיאת" בינואר 1970. "ניסינו לשקר פעמים רבות - והעלינו חרס. שמא ננסה לפחות פעם אחת לומר אמת?", נכתב בעיתון "אל־ג'דיד" בלבנון בפברואר 1970. "צו השעה הוא להחזיר עתה למילה את כבודה והדרה, שכן לאחר ה־5 ביוני היא נעדרת תוכן ומשמעות. מחובתנו להבהיר את האמת, את כל האמת, לעמי ערב", נכתב במאמרו של בכיר באש"פ בעיתון המצרי "אל־ג'ומהוריה" בפברואר 1970. בכיר אחר באש"פ, צאלח ח'לף, שמוכר גם בכינוי אבו־איאד, סגנו של יאסר ערפאת, טען ברדיו דמשק במאי 1970, כי "ההודעות הצבאיות של הפלסטינים הן מוגזמות מכיוון שיותר מארגון אחד מייחס לעצמו אותה פעולה עצמה, וכך אפוא, 'גדלות' אבידות האויב בעת ובעונה אחת עם ריבוי ההודעות המתפרסמות".
חסן, מלך מרוקו, דיבר אף הוא בגנותם של ארגוני החבלה הפלסטיניים וטען כי "הם פועלים לרעת עניינם יותר משהם פועלים לטובתם". במסיבת עיתונאים שנערכה ברבאט, בירת מרוקו, הדגיש חסן כי אנשי ארגוני החבלה החוטפים מטוסים ומאיימים בהשמדת יהודי ישראל, עושים שירות רע לעניין הערבי.
פיליס פלגי, לימים פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, טענה כי היא אינה סבורה שהערבים משקרים יותר "מאיתנו", אנשי התרבות המערבית: "אם תשפוט אותם לפי קנה המידה שלהם, מה שבעיניך שקר, לא תמיד מזוהה עם שקר בעולם הערבי". על פי פלגי, "השקר נחשב לרע בחברה שלנו מפני שהעולם שלנו מקבל את האמת כבסיס למדע, לטכנולוגיה, לחינוך וליחסי אנוש. אנו מחפשים את האמת ואנו רוצים לקבל עובדות נכונות". אולם אז סייגה: "גם אנו משקרים כמובן, והשקרים שלנו מסוכנים יותר מן השקרים הערביים".
יהושע פלמון, שהיה איש המחלקה הערבית של הש"י, שירות המודיעין של ארגון ההגנה, ובתקופת המדינה הפך ליועץ לענייני מיעוטים של ראש הממשלה בן גוריון וראש המחלקה לענייני ערבים במשרד החוץ, טען כי השקר הוא הדרך של הערבים לשמור על כושר התמרון החברתי, מפני שאם יאמר הערבי את האמת, קיימת סכנה שיחשוף את עצמו לסביבה עויינת ויזיק לאינטרס של עצמו או של משפחתו. "החברה הערבית אינה מגנה אדם המשקר למעבידו או למפלגתו או אדם הבוגד בממשלתו. האידיאל הוא 'להסתדר' ומי שיודע להסתדר זוכה לשבחים יותר על היותו ג'דע".
במאמר שפרסם העיתונאי אלקנה גלי בעיתון "דבר" הוא ציין כי "הודעותיהם הרברבניות של ארגוני הטרור למיניהם וההודעות הרשמיות היומרניות של בירות ערב לרוב אינן מבחינות בין מה שתוכנן לבין מה שבוצע". הוא גם קבע כי "חובה על ארגוני הטרור לבדות נצחונות - למען התעמולה החיונית בעולם הרחב ולמען המוראל של העם הערבי להעלים ממנו את האמת ולפאר את הכוחות הערביים. אחרת תאבד האמונה בנצחון על ישראל ביום מן הימים".
בראשית 1969 ביקשו עשרות רבות של עיתונאים סקרנים מכל רחבי העולם להצטרף אל פעולות ארגון הפת"ח ולדווח עליהן בעיתוניהם. העיתונאים פנו אל הארגון הפלסטיני בעיקר דרך משרדי הארגון באירופה וגם באמצעות נציגות אלג'יריה ברבת עמון, שכמה מאזרחיה שימשו מדריכים במחנות הפת"ח בירדן. ארגון הפת"ח יצר עבורם מציאות חדשה, מדומה ושקרית, והוליכם שולל.
ב־14 באפריל 1969 פורסם כי אנשי הפת"ח הוליכו שולל עיתונאים זרים אותם צירפו ליחידות, שיצאו כביכול לפעולות פשיטה בשטח ישראל, כשלאמיתו של דבר היו הפעולות מבויימות והתרחשו בשטח ירדן. את המידע בעניין זה קיבל כתב העיתון "מעריב" מתושב הגדה המערבית ששב מביקור בירדן. התושב סיפר כי בעת שישב באחד מבתי הקפה ברמת עמון שמע כיצד מספרים אנשי הפת"ח שישבו בשולחן הסמוך לעיתונאי ירדני כיצד "סידרו" כתבי חוץ שביקשו להצטרף לפעולה של הארגון. על פי הדברים, נלקחו העיתונאים בלילה בג'יפ סגור בדרכי עפר צדדיות לנקודת יציאה, סמוך לוואדי זרקא. שתי גדותיו של הנחל שאליו נלקחו העיתונאים נמצאו בשטח ירדן, אולם לעיתונאים נמסר כי הם נמצאים בסמוך לנקודת המפגש ליד נהר הירדן.
אחר כך חצו כל אנשי הקבוצה את הנהר בשחייה כשחפציהם מועברים על גבי גלגלי גומי. משהגיעו לצד השני נצטוו העיתונאים לחכות תחת עץ בסמוך לנחל ואילו מלוויהם, אנשי הפת"ח, יצאו עם מטען חבלה לפוצץ תחנת כוח. הם חזרו כעבור חצי שעה והודיעו לעיתונאים כי הניחו את המטען. כחצי שעה אחר כך נשמע קול פיצוץ המטען וכוחות אחרים של הפת"ח שהיו מוסווים בשטח פתחו ביריות כדי ליצור רושם שמשמרות ישראליים דולקים אחריהם. בשלב זה חזרה כל החבורה וחצתה את הנהר אל צידו השני, הירדני כביכול, והגיעה לבסיס קטן של הפת"ח, שם הסביר המפקד המקומי את פרטי "הפעולה" והעיתונאים קיבלו תדריך בטחוני מפורט לגבי מה מותר להם לפרסם ומה אסור לפרסום מעלילות אותו הלילה.
בנאומה בפתיחת מושב הקיץ של הכנסת הזכירה ראש הממשלה גולדה מאיר את הידיעות השקריות המתפרסמות בעיתוני מדינות ערב וטענה: "דיווח כוזב הוא רעה חולה, האוכלת בקרב מדינות ערב וגורמת גם להכרעות מדיניות וצבאיות כושלות. אנו מדווחים לעם אמת לאמיתה, והממשלה מדווחת אמת לעם. מכאן רחשי האמון השוררים בישראל בכל הנוגע לענייני בטחון. אין אנו מאמינים בהסתרת האמת מידיעת העם ואיננו מסוגלים לחיות בשיטה של מידע כוזב. ננהג גם להבא בשיטה של דיווח נאמן, אפילו יהיה עלינו להודיע הודעות עצובות".
הספר ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן