ורד גלאון, “כתב כמויות", שתים, 252 עמ׳


אישה נכנסת לטמבורייה ביום האישה הבינלאומי. זאת לא התחלה של בדיחה, והאישה גם לא בורחת מבשורה או משהו. היא צריכה לקנות כמה דברים שרק גברים קונים, לכאורה, ועל כן כל הגברים שבחנות מביטים בה כאילו נפלה מכוכב אחר. ואז היא מדפדפת בחוברת הגוונים, מתלבטת בין שקד בהיר, אפור קפוא או מוקה קלאסית ומתחילה להסביר. “הצבע שבחרנו לקיר הוא 0741 שקוראים לו ‘עלה בשלכת', והקרמיקה שבחרתי היא פסיפס של גוני פנינה, עם אפרוריות מעושנת, שיש בה נגיעות של מנתה רעננה, ושמשטח הכיור הוא בוצ'ר בלוק של אגוז אפריקאי בגמר לכה דבשית מט־משי, שהתאורה היא שלושה נטיפי זכוכית חלבית, בגון קרם, עם חישוקי פליז עדינים שמשולבים בבית מנורה מבטון בגון טבעי וגימור גס".

סינית היא מדברת אלינו, עם נגיעות של שירה צרופה, אבל זו יסמין, אדריכלית, וזה העולם שלה שזו שפתו. יסמין נוטה להתנצל או להרגיש אשמה גם על דברים שלא קשורים אליה, או במילות המנטרה שלה: “זה לא שלך, זה לא את וזה לא בגללך". מה כן שלה, מי היא ומה קורה ולא קורה בגללה, מנסה לאבחן בלי שהתבקשה אפילו דמות שולית, אורחת בעלילה ששמה עידה, “צנונית־צפודה" שאמורה להיות מומחית לפנג שווי אבל באנשים כנראה מבינה קצת פחות. כך היא מנתחת את חדר השינה של יסמין, ומכאן את יסמין עצמה: “...בחדר הזה גרה ילדה שקורי עכביש כיסו את כל החלומות שלה! גרה פה אישה מתה (היא הצביעה על הכותונת), גרה פה רוקמת תחרה שחיה חיים קשים מאוד אי שם בהרי אוראל (הטיחה בווילון), חיים פה חיידקים מהמקלחת של השכנים מלמעלה (אמרה והצביעה על כתם רטיבות שלא ראיתי קודם). חיה פה בדידות!".


טוב, את זה יסמין הייתה יכולה לומר לה מיד, בלי כל הדרמות. “אני בת חצי־חיים, רווקה... אין לי ילדים ולא יהיו לי", היא מסבירה לשוטר שמסתנן בהפתעה לחייה ושהיא לא מצליחה להתאפק ומתקנת לו, חולת שליטה שכמותה, טעויות בעברית. מפריע לה גם אגב שמישהו קורא לעצמו “קבלן שיפוצים", והיא מתרעמת ומסבירה: “קבלן זה מקצוע אחד ושיפוצניק זה מקצוע אחר. אדריכל זה אחד ומעצב פנים זה אחר. הזיווג שיצר את שמות התואר האלה נוצר רק לצורך יוקרה מדומה, כאילו שאין מספיק כבוד בלהיות שיפוצניק מצוין? זה מכעיס אותי. אני בעד פשטות.

ואמת!". אבל יסמין, שמרגישה הכל בעוצמות מוגברות, כולל את עונות השנה (“בסוף החורף התפרץ האביב והיה כל מה שאביב יודע להיות. קצר, מכאיב ומבלבל"), נלחמת על זכותה לדבוק במה שהצנונית הצפודה קראה לו בדידות ואילו יסמין מכנה בפשטות "לחיות לבד". “אף אחד לא מקבל שלחיות לבד זה רצון, כמו כל רצון!" היא מתפרצת על השוטר שממלא ו"מתקן" פתאום את חייה, כאילו היו מקולקלים, אבל “זה לא תקלה ולא חוסר מזל בחיים ואני לא יכולה יותר!".

ורד גלאון (צילום: צילום פרטי)
ורד גלאון (צילום: צילום פרטי)


כל הבתים דומים זה לזה, וכך גם כל האנשים, טוען השוטר, דניאל. “אין דבר כזה אנשים רגילים. כולם משונים". ובכל זאת, נדמה שכל האנשים המשונים שבספר, שעם כולם אפשר להזדהות באופן מיידי ואבסולוטי, שואפים אל הרגיל והנורמלי, היציב והמנחם, או במילים אחרות: כולם פשוט רוצים להרגיש בבית. גם כשהם מפנטזים על “איזה מגדל ב'סביוני חרטטה'", כולם רוצים בית שיסודותיו איתנים ושמוגן ככל האפשר מפני רוחות הפרצים של המציאות שבחוץ. בספר מוזכרים פיגועים ואירועי דקירה, נערכים לרעידת האדמה הבאה ולפחות בראשה של יסמין, שהיא המספרת, מנשבים איומי מלחמה, ואפילו שמו של העריץ הרוסי מוזכר במפורש, אם כי בחזית אחרת. “פתאום ביבי נצמד לפוטין, אסד מתחזק, טורקיה קודחת, ובלבנון שקט מדי. משהו בגזרה הצפונית לא נראה לי".

אבל גם הסנדלרית הזו הולכת יחפה, ומי יבנה, או יציל, את הבית שלה?   כתב כמויות הוא מסמך המפרט את כלל העבודות והחומרים הנדרשים לפרויקט בנייה. המונח העניק לרומן הביכורים המענג והבנוי לתלפיות הזה, שכתבה האדריכלית ורד גלאון, את שמו, ושמות הפרקים הם בהתאם: קירות תמך מקרקע משוריינת, מרחבים מוגנים, עבודות אבן ובטון בביצורים וכדומה.


בתוך כל אלה מתמרנת יסמין, מחפשת את המרחב המוגן האמיתי שלה ותשובות לכל השאלות שאי אפשר עוד להתחמק מפניהן (אף על פי שהיא נוזפת בקריינית הווייז “אל תשאלי שאלות, קחי אותי לשם"). היא מעידה על עצמה כ"סאקרית של מחיאות כפיים", אבל מרגישה כמו שחקנית בחיים לא שלה. “הפחד שלי הוא להיתפס לא מוכנה, ומשום שקשת הדברים שאליהם אני עלולה להיות לא מוכנה היא אין־סופית, המאמץ הכרוך בלהיות נינוחה הוא כמעט בלתי אפשרי".

יסמין חייבת לנסח אחת ולתמיד את כתב הכמויות הפרטי והמדויק של חייה (“כל כך הרבה חיים, לפעמים זה דומה לסיר שגולש"), ואת הכרזת העצמאות הסופית והרשמית שלה. כמו בבניית בית, פשוט זה לא יהיה, מפני שלמשל “יש פערים בלתי נראים בין המידה שקיימת בשטח למידה העתידית, הרצויה", ואלף בעיות אחרות, צפויות יותר או פחות, ובואו לא נפתח את הסוגיה של קו השטיכמוס (פרטים בגוף הספר).

בדרך יופיע אקס מיתולוגי עם צלקת סודית מעל הגבה הימנית, וגלאון תזכיר בהקשרים שונים את יו גרנט וג'וליה רוברטס (וגם את אסי עזר ורותם סלע), אבל קומדיה רומנטית במובן המסורתי לא תהיה פה, אם כי הספר שופע הומור אינטליגנטי; יסמין לועגת למחזאי קיקיוני שחופר בלי הכרה על “הפצע" של הדמויות, ובכל זאת, גם ההומור של יסמין, ושל גלאון, כמו בכל הקומדיות הגדולות, מגיע ממקומות כאובים ופצועים, שמוכרים היטב לכל מי שהקיף את הבלוק פעם או שתיים. כמו דניאל השוטר הטוב, גם גלאון מבקשת “לחשוף את המנגנון" של הקשר בין גברים ונשים, ובין אנשים בכלל, לדלג על הבולשיט ולהגיד נכוחה את הדברים שבדרך כלל לא נאמרים. ויש לה (וליסמין) כמה תובנות קולעות וזכירות, כמו “אולי אינטימיות היא היכולת להתעלם לחלוטין מקיומו של האחר".

ואם יורשה לי לצטט ממילות הסיום של דף התודות החותם את המסע של יסמין, שתם ולא נשלם: “תודה לשגעת החיים הפזורה בכל מקום - לחיי מקומות אחסון!" ונאמר אמן.