אי אפשר להתעלם מהמלחמה, מכל מלחמה, בין שהיא רחוקה ובין שהיא קרובה. ויש הרבה כאלו, כל הזמן ובכל מקום. אפילו פה, מתחת לאף. לפעמים מדרום וגם מצפון וזה כל כך שגרתי, עד שמי בכלל זוכר. נכון, לא נעים להודות, אבל לא לכל המלחמות אנחנו נוטים להתייחס באותה החשיבות. למה? ככה. ומי שיתרגז מהמשפט הזה כנראה שצריך לעשות בדק בית.
כשהיינו ילדים, הבטיחו לנו שבעתיד לא יהיו יותר מלחמות, אבל לא ממש ידעו לומר על איזה עתיד מדברים, האם על העתיד הקרוב או הרחוק? ובינתיים, נגזר עלינו להישאר עם המלחמות שלא נעלמות, אלא רק מתחלפות.
ואולי זו הסיבה שקל לנו הרבה יותר להשליך את הרגש על המלחמות שרחוקות מאיתנו, ולהתעלם מאלו שמתרחשות בבית המתפרק. זה לא אומר כמובן שצריך להתעלם ממלחמות שקורות בחוץ, רק אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו היינו מגייסים ולו רבע מהטוב שיוצא מאיתנו כשאנחנו מנסים לסייע להם - גם קצת לטובתנו.
הבעיה האמיתית היא שאפילו חלק מחבריי הקרובים ביותר לא מצליחים לרדת לסוף דעתי כשאני אומרת משפט כזה. מלחמה? אצלנו? על מה את מדברת? הכל נראה להם בסדר.
אבל מלחמה בסופו של דבר היא לא רק טילים ונשק גרעיני וכיבוש מדינות ופליטים, מלחמה היא גם שנאה שמבעבעת מתחת לפני השטח, שמתודלקת על ידי גורמים אינטרסנטיים שיודעים איך לעשות זאת בחוכמה וכמעט בווירטואוזיות. ככה זה כשמדובר במיומנות של שנים.
זה אולי מסביר מדוע מלחמה יכולה להיות גם ביישנית. לא תמיד היא אוהבת להשוויץ בעצמה ולהוכיח כמה היא גדולה מהחיים וחזקה מהכל.
לפעמים היא מעדיפה להיות מתוחכמת, מניפולטיבית, לשחק אותה חברה, להניח על עצמה כסות צדקנית של אג׳נדה כלשהי, כדי שתוכל בקלות ובערמומיות לרמוס בשמה את כל מי שלא מיישר קו, אפילו לגרור עמה קהל אוהד ואז לצאת מזה בשלום.
אפרופו שלום, מלחמה היא בסופו של דבר שנאה בין אנשים שממש לא רוצים להילחם ביניהם. למען האמת, אם תשאלו אותם על מה הם נלחמים, סביר שרובם אפילו לא יידע לתת לכם תשובה ברורה.
אז אולי אני אתן. מלחמה היא אקט שמתודלק, אם בטנקים ואם בנאומים, רק על ידי פוליטיקאים, ואחר כך על ידי עושי דברם שמהדהדים לכם אותם כמו מנטרה בזמן שאתם בוהים בהם מהופנטים.
מחשבה שעלתה לי בין הזפזופים האחרונים בערוצים, שמתוקף תפקידם חייבים לתדלק את הרייטינג ולהעלות את סף הריגוש, היא שהמילניום הנוכחי שובר שוב ושוב את השיאים של עצמו.
עכשיו, כשהקורונה דועכת, אף אחד מיושבי האולפנים לא חש צורך, כמו לפני שבועיים, לשחק את משחק המסיכות, שלא מן הנמנע שהוא מיותר אפידמיולוגית אך נועד לשמש כאקט חינוכי עבור הציבור השבוי, שכבר מאבד אמון במערכת. וחוץ מזה, אין גל חדש באופק, והרייטינג מאיים לרדת. אפשר לחשוב שאלוהי הרייטינג (אם יש כזה, ואם כן, אין לי שמץ של ספק שהוא גבר ולא אישה), שילם לנשיא רוסיה שיפתח במלחמה.
מלחמה אחת גרמה לדעיכה של הגל החמישי. כמעט כולם כבר נדבקו וגם אני, כמחלימה טרייה, מצאתי את עצמי יורדת במעלית עמוסה זרים, שאף אחד מהם לא עוטה מסיכה. יש מוות וטילים מעבר לים, ומדברים על גרעין ועל פליטים ועל דוגמאות מההיסטוריה, ולאיש לא אכפת מפיסת בד מזהמת סביבה שפג תוקפה. יש חופשות פסח שצריך לתכנן, ומלחמה שצריכה להיגמר.
נדמה שהעולם לא יכול לשרוד תקופה של שקט, כמעט שגרה, נגיד 2019, שמי זוכר שהייתה קיימת. עולם של טיסות עם ביטוחי בריאות במחירי רצפה, כאלה שעושים ממש ברגע האחרון דרך האפליקציה לפני הבורדינג. עולם שבו אפשר לעלות למטוס בלי לספור 72 שעות ובלי לדחוף קיסמים לתוך הנחיריים, עולם שבו הדרמה הגדולה ביותר בו הייתה הברקזיט.
אבל זה עולם שהיה כאילו נורמלי, שתמיד היה מחולק למזרח ומערב. והנה, במערב שדה התעופה באמסטרדם כבר מקבל אלפי תיירים שרוצים לחזור לעיר הכי פלורליסטית ביבשת, ובמזרח כמעט אסון צ׳רנוביל 2, שנמנע במקרה בשבוע שעבר, לצד מאות אלפי פליטים שנעים מגבול לגבול בחיפוש אחרי בית.
נדמה שבבריאת העולם פספסו את הפסוק שמסביר שהחיים על כדור הארץ יהיו תלויים לנצח על הקצה. ובהחלט ייתכן שמשום שחוה אכלה את התפוח, נידונו כולנו, כל זמן שאנחנו כאן, לרוץ ובעיקר להילחם תמיד להיות על הקצה הנכון.