בכל פעם שאני נוסע לאריאל, אני מתפעל מחדש מכביש האוטוסטרדה המוביל אליה. מסתבר שפקקים אינם רק נחלת נתיבי אורך מרכזיים והערים הצפופות. גם הכביש הרוחבי המהיר לבירת השומרון עמוס בתנועה. כך היה ביום רביעי בערב כששמתי פעמיי אל אוניברסיטת אריאל בשומרון. הכביש משולט, מואר ומאובטח, פה ושם נוצרו פקקי תנועה, ובין המכוניות היו גם כאלה שנשאו שלטי זהות פלסטינית. אריאל והכביש המצוין המוביל אליה ממערב, הם ישראל לכל דבר ועניין. הדבר מתחזק כשמגיעים לאוניברסיטת אריאל בשומרון, התוססת והשוקקת חיים, בנייה ויצירה, ועל אחת כמה וכמה כשהעילה לבואנו הייתה טקס מרשים של חנוכת בניין הספרייה החדש בקמפוס.
כבר בכניסה מקדם את פני הבאים שלט בולט: הספרייה על שם ד”ר ראובן הכט, בעברית ובאנגלית. ד”ר הכט, שהלך לעולמו לפני 29 שנה, היה ציוני רב פעלים, אשר עיקר מעייניו היו נתונים לחיזוק עוצמת מדינת ישראל וארץ ישראל ולקיבוע הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון. האיש הזה, אירופאי בכל הליכותיו, השקיע את הונו במשק הישראלי, בהקמת ממגורות “דגון”, בתמיכה במפעלי תרבות ואמנות ברחבי הארץ ובמיוחד בחיפה עירו. אילו היה עמנו, לבטח היה שמח לראות את אוניברסיטת אריאל בשגשוגה, בלב נחלת האבות בשומרון. על אחת כמה וכמה היה מאושר שהממונים על מילוי צוואתו, הקצו מירושתו סכום עתק להקמת בניין הספרייה.
הטקס לכבודו שנערך במבואה, שם גם הוצב פסל ראש מברונזה של ד”ר הכט, היה מעין קדימון לטקס מרגש לא פחות – הענקת תוארי דוקטור לשם כבוד לשני אישים: סגן נשיא ארצות הברית לשעבר מייק פנס ושגריר ארצות הברית לשעבר דיוויד פרידמן. שניים שעבדו לצדו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שבארבע שנות כהונתו הגיעו יחסי ארצות הברית וישראל לשיאם. שניים שהיו שותפים לכמה מהלכים היסטוריים: העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, הכרה בריבונות ישראל על הגולן והסכמי אברהם. זה היה צירוף בלתי רגיל של אישים בצמרת הוושינגטונית, שנרתמו לתמיכה בישראל ללא סייג במעשים ולא רק בדיבורים. גם כיום, תחת ממשל דמוקרטי, היחסים מצוינים, אבל ללא השוואה עם הממשל שקדם לממשל ביידן. האם הגלגל בוושינגטון יתהפך בבוא העת ונוכל לחזות שוב בממשל רפובליקני ידידותי כבעבר?
כאשר מאזינים לנאומו של מי שכיהן כסגן הנשיא – גוברת התקווה שאכן כך יהיה. לא לחינם הוענקה תעודת דוקטור לפנס, ידיד בלב ובנפש לעם היהודי ולמדינתו. הוא עצמו מאמין שאכן ב־2024 יתחלף הנשיא בבית הלבן, וייכון שוב ממשל רפובליקני. הוא נמנע בנאומו מלהזכיר שני שמות: את הנשיא לשעבר טראמפ ואת שמו שלו. טראמפ כבר שקוע בתוך קמפיין בתקווה לשוב לבית הלבן. אוסף תרומות, מסתובב ברחבי אמריקה, מופיע בכנסים רבי משתתפים, מפגין ביטחון עצמי. עם כל הכבוד לתוארו - הנשיא לשעבר, הזירה הרפובליקנית לא תניח לו בלי התמודדותם של עוד אישים על הכרטיס המפלגתי. האם אחד מהם יהיה מייק פנס?
צריך היה לראותו ולהאזין לו באריאל, להופעתו הבוטחת, לנאומו הרהוט, לדעתנותו, לאמירותיו הברורות באשר לברית עם ישראל, לעמידה תקיפה נגד הרודן פוטין ונגד האיראנים: "אם הממשל הנוכחי יחתום על הסכם חדש עם איראן, אני יכול להגיד בביטחון שהנשיא הבא יהיה רפובליקני ואני יכול לומר בביטחון גדול יותר, שהנשיא הרפובליקני הבא יקרע את הסכם הגרעין ביומו הראשון לתפקיד".
גם אם לא יזכיר מפורשות שבכוונתו להתמודד ב־2024, לשם הוא מכוון. מייק פנס, הדוגל בסיסמה הטראמפית - נחזיר את אמריקה לגדולתה, שונה לחלוטין מטראמפ באישיותו ובהופעתו. מקרין חום, מנהיגות וסמכותיות, שקול, מרוסן, בלי שליפות, בלי השתלחויות. בשל לחלוטין להתמודדות – גם מול טראמפ. ואכן, הופעתו של פנס משדרת: נשיאות. מחזקת אותה העובדה שהגיע לביקור נוסף בישראל, כשהוא פוקד במהלכו את חברון ואת אריאל, כובש בכל מפגש והופעה את לב שומעיו. אין ספק, הוא אכן בתחילת הקמפיין שלו, הגם שלא הצהיר על כך מפורשות. עוד עתותיו לפניו, אבל את הדרך לבית הלבן מוטב להתחיל כבר עכשיו, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזור ולבקר במדינה הידידותית ביותר לארצות הברית, מדינת היהודים, שהוא, הנוצרי המאמין, כה מעריץ.
אם אכן זו כוונתו של מייק פנס, עלינו לקוות שכך יהיה וכי יצליח בדרכו השקטה, באישיותו הלבבית, במסרי הידידות שלו, להתנחל בעוד פחות משלוש שנים בבית הלבן. פנס כנשיא יחזיר לקדמותו את הסדר העולמי ואת מעמדה הבכיר של אמריקה, כמי שיודע וכך הצהיר, כי “שלום ויציבות משיגים רק מתוך עוצמה”. “אמריקה תעמוד תמיד לימין ישראל”, הכריז באריאל. נחזיק לו אצבעות.
