דמיינו ספינה מפליגה באוקיינוס, ושלושה אנשים נאבקים למטה בגלים הסוערים. הקברניט מוזעק, והמלחים נאספים ליד המעקה, מוכנים למשימת ההצלה. רגע, אומר הקפטן. צריך לבדוק אם הפעולה נכונה. סוף מעשה במחשבה תחילה. מלח צועק: נבדוק אחר כך, רב החובל.

מהר. עוד רגע הם יטבעו. שנייה, אומר רב המלחים, ואם נציל אותם, ואחרי חמש דקות נגלה במים עוד שבעה אנשים מספינה שטבעה? נציל גם אותם? ואז נגלה ונציל עוד ועוד? ולכולם נספק בגדים יבשים, מזון ומיטות? האם נוכל להעמיס על ספינתנו עשרות ומאות ניצולים? הרי הספינה העמוסה תשקע!

המלח צועק: תפסיקו לקשקש. הם רק שלושה. קודם כל תזרקו להם גלגלי הצלה וחֶבֶל. רגע, שואל רב המלחים, זו בכלל המשימה שלנו, למשות טבועים? שישלחו ספינות גדולות ומצוידות יותר להציל אותם.

הקצין הראשון, ששתק, שואל: ואם הספינה שלנו הייתה טובעת, לא היינו מצפים מכל ספינה אחרת להציל את מלחינו ששרדו? כן, אומר הקפטן, אבל הצלת זרים עלולה לסבך אותנו עם הנהלת החברה. אולי, מציע סגן הקברניט, נציל מספר מוגבל ונגבה מכל ניצול תשלום מתאים? בהחלט רעיון, אומר הקברניט. צריך לדון בכך.

משל קצת מסורבל לעניין הפליטים מאוקראינה ("תיירים", מכבסים שלטונותינו את ההגדרה). בנמשל, במציאות, הזעיקה שרת הפנים איילת שקד (המשקולת הכבדה והמסוכנת שמאיימת להטביע את ספינת הממשלה) בהיסטריה את שר הביטחון בני גנץ להצלתה, לאחר שהפגינה אטימות לא אנושית, בשם טוהר המדינה היהודית, בנתונים שקריים, בתביעת עירבון/כופר נפש של 10 אלף שקלים; בעצירת עשרות "תיירים" המומים מעולמם שהתרסק, שהגיעו לנתב"ג, בעוד ילדים, נשים וזקנים ישנו נעזבים על המסועים, בלי תנאים מינימליים – מזון, מים, רחצה, כבוד, אמפתיה – במשך שעות ארוכות, ובקציבת מספר ה"לא זכאים לחוק השבות" שיורשו להיכנס לארץ. גנץ הורה להעביר מיד את הפליטים למלונות, ושקד חזרה שוב לחייך את חיוך בושם הפאשיזם שלה, נעדר החמלה והרגש.

הנמשל המורחב הוא בוויכוח העקרוני, הלא ייאמן, שמתחולל עכשיו בין מעריצי פוטין, הרואים בנשיא אוקראינה בובה הנשלטת על ידי עוזריה, במטרה להרגיז את פוטין, שהתריע מזמן נגד הצטרפות אוקראינה לנאט"ו - לבין הקוראים את מפת המחר בעולם ומתריעים שמנהיג רוסיה וצבאותיו מבצעים רצח עם ומקרבים אותנו במהירות לגיהינום של מלחמת העולם השלישית והאחרונה.

העמיתסגל של יומן שישי בערוץ 12 חשב עד עתה שפליטוּת היא דבר רע, שקורה במקומות אחרים. עכשיו, כשזה אצלנו, ונראה בטלוויזיה בתמונות קורעות לב, הוא ממליץ בעצם לא להביט בתמונות, אלא בעובדות מהעבר: עשרות אלפי מהגרי העבודה מאפריקה ("סרטן בלב האומה", מירגב דאז) "ששודרגו לדרגת פליטים" ונשארו (בחלקם) כאן. "מדינת ישראל קמה להיות בית לעם היהודי", מוחה סגל. "בסוף נקלוט מאות אלפי אנשים שאין להם קשר למדינת ישראל" (איזה קשר? דתי? לאומי? תסתפק בהכרת תודה על הצלתם?).

לכך ענה, בעצם, שגריר אוקראינה בישראל, כששאל במרירות (יומן שישי, ערוץ 13): למה שאלפי אוקראינים יגיעו על חשבונם לישראל הרחוקה, היקרה, שאינה מבטיחה להם כלום, כשרוב ארצות אירופה מוכנות לקלוט אותם, כולל מגורים, מזונות ועבודה, עד יעבור זעם? ואמנון אברמוביץ' הגיב לסגל: "אני לא מסוגל להבין איך מי שפוחד לקלוט עשרות אלפי פליטים אוקראינים, שרובם יחזרו לארצם ברגע שהמלחמה תסתיים - מוכן לספח 3.5 מיליון פלסטינים, סיפוח כוחני וכפוי?".

איך זה יסתיים, השד יודע, תרתי משמע. לנו יישארו בזיכרון תמונות ההרס והעשן, שמתוכם יוצא ובוכה באימה, בדרך הפליטים לגבול, ילד קטן ומבועת, לגמרי לבדו.