בשנת 2006 כשהיה סטודנט צעיר לתיאטרון יהיר ובטוח בעצמו, קובי יצחק, פגש לראשונה את הבימאית המיתולוגית נולה צ'לטון, ומאז נקשר בה. "אמרו שמישהי בשם נולה צ'לטון מחפשת משתתפים להצגה דוקומנטרית על בדואים. לא ידעתי במי מדובר, לא הייתי מעורה. בנעורי למדתי במגמה תיאטרון בתיכון בגן יבנה, שם זכיתי לתשומת לב וחשבתי שאני יודע דבר או שניים על תיאטרון, כך עד שפגשתי את נולה צ'לטון", הוא מספר.
לאחר האודישן צירפה צ'לטון את יצחק לקבוצת השחקנים. "בחזרות הראשונות היה מאד קשה. נולה שאלה אותי "אתה בכלל רוצה לשחק?' עטיתי על עצמי מסיכות, והפגנתי המון אגו. אבל משהו בתוכי קרא לי לעבוד איתה. הוקסמתי ממנה ומהפילוסופיה שלה הנשענת על אימרתו של מרטין בובר: 'יותר אני. יותר אתה'. כלומר, אתה לא העיקר, אבל אם אתה מספיק חזק ובעל ביטחון וכישורים לעלות על במה, יש לך יכולת להבין ולהכיל את האחר המוחלש יותר. עם הזמן הסרתי את המסיכות והתחלתי להפנים את השיטה הצ'לטונית ולראשונה הבנתי מהו תפקידו של התיאטרון", הוא מגלה.
קובי יצחק ישתתף הערב (יום שני 14.3) ברב שיח – התיאטרון החברתי פוליטי של נולה צ'לטון, בהנחיית איציק ויינגרטן ובהשתתפות נורית יערי, מוחמד בכרי, עודד קוטלר, ודליק ווליניץ. האירוע מתקיים במסגרת פסטיבל אשה ה-2 בתיאטרון יפו, המוקדש כולו לנולה צ'לטון, שנפטרה השנה על סף שנתה המאה. "כל משתתפי הפנאל עבדו עם נולה והיו בני ובנות טיפוחיה", אומר יצחק.
הקשר העמוק של קובי יצחק עם נולה צ'לטון, שהתהווה בשני העשורים האחרונים לחייה, ידע גם התנגשויות וויכוחים פוליטיים, "אני בא מבית ימני. ונולה היתה מאד פוליטית ולוחמת צדק. בסופו של דבר ראיתי את הצד ההומני שבה". במהלך השנים יצחק השתתף בשלוש הפקות תיאטרון שביימה צ'לטון, אבל לבסוף הבין שמקומו בעולם החינוך. "נולה מרחיקה שחקנים ומקרבת אנשי חינוך. היא נתנה לי מעמד של חוקר ומשתתף ויד חופשית להיות איתה בשיעורים במשך שנה שלמה", הוא אומר. מה שהביא את יצחק לכתיבת התזה שלו לתואר השני שכותרתה "פועלה של נולה צ'לטון בתיאטרון".
בדרכו החינוכית החל קובי יצחק ללמד בבית הספר היסודי גרץ בתל אביב כאן פתח לראשונה קבוצה של תיאטרון חברתי, שנועדה ליישם את 'השפה הצ'לטונית'. משם המשיך לתיכון אנקורי בראשון לציון במסגרתו ייסד קבוצות תיאטרון חברתי שנקראו "הצ'לטונים" עבור תלמידי ט'-יב איתם וביחד עם יהושע סובול החלו לכתוב תוכנית לחמש יחידות שנושא תיאטרון חברתי. ואולם ההצעה שקיבל מעירית תל אביב לנהל בית ספר, קטעה את העשיה באנקורי אבל היא ממשיכה ומתפתחת בבית הספר "צבי שפירא" בדרום תל אביב אותו הוא מנהל בארבע השנים האחרונות, ביחד עם בת חסותו ושותפתו הילה בנימין.
"היה ברור מתמיד בבית הספר, שהבנים הולכים לספורט והבנות למחול. עם כניסתי לניהול החלטתי לשבור את המסורת וכיום כולם בנים ובנות לומדים תיאטרון חברתי כשיעור חובה, ממש כמו מתמטיקה ולשון. בתיאטרון החברתי הילדים לומדים להיות בנעלים של האחר, להיכנס לסיטואציות שעולות במסגרת הכיתתית. כך הם לומדים לאמן את שריר האמפתיה, חושפים מורכבויות אנושיות ועוד.
בתקופת הקורונה חווינו ימים קשים. פרשתי 'כיפת ברזל' צ'לטונית על בית הספר, וגם בזכות היחסים הטובים עם ההורים, צלחנו את התקופה בצורה פנומנלית. בנינו תוכנית עבודה עם כיתות אמן ותיאטרון חברתי שהעברנו בזום. עד כדי כך שההורים ביקשו שאקים גם להם קבוצת 'צ'לטונים'".
במשרד מנהל בית הספר תלוי צילום ישן של נולה משנות השישים ומתחתיו מופיע ציטוט: "שורשים לא בהכרח חייבים להיות קשורים למקום אלא לאנשים שבאים איתם במגע".
כיצד נולה צ'לטון הגיבה לעשיה החינוכית שלך?
"הבאתי את קבוצות ה'צ'לטונים' מגרץ ואנקורי לנולה. היא מאד התרגשה מהם והביטה בי במבט גאה כמי שנותנת לי חופש להמשיך בדרכי. אני לא נולה צ'לטון, אבל אני לוקח ממנה הרבה. היא המוזה החינוכית שלי".
נולה צ'לטון, בימאית ומורה למשחק, כלת פרס ישראל לאמנות הבמה (2013) הייתה מהבולטות ביוצרות התיאטרון בישראל. היא נולדה בשנת 1922, בת יחידה למהגרים מאודסה שהשתקעו בניו יורק. למדה משחק אצל גדול המורים והבמאים בניו יורק, לי שטרסברג, והופיעה בהצגות בברודווי, בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה.
בשנת 1953 הקימה עם הבמאי לי נמץ בית ספר למשחק, ובין תלמידיה נמנו מייקל קיין ודסטין הופמן. ב-1963 בעקבות ביקור בישראל צ'לטון השתקעה בארץ והקימה תיאטרון משלה. צ'לטון גם ייסדה מסגרות לימוד שונות בתיאטרון הקאמרי, סמינר הקיבוצים ובית הספר למשחק בית צבי. ובמקביל הקימה סדנאות תיאטרון אזוריות לחברי קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ. בהמשך עברה עם שותפה לדרך, השחקן והבמאי עודד קוטלר, לתיאטרון העירוני חיפה, וביחד עם "בימת השחקנים" פעלו השניים לקידומו של התיאטרון הדוקומנטרי בארץ.
צ'לטון תמכה במחזאות מקורית, ובקידומם של מחזאים בראשית דרכם, בהם יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, איציק ויינגרטן ועדנה מזי"א. בשנת 1978 עברה ביחד עם קבוצת שחקניה לקרית שמונה לעבודה קהילתית תיאטרונית עם נוער מקומי.
הקשר האישי של קובי יצחק עם נולה צ'לטון גדל עם הזמן והיה לקשר משפחתי. ערב נישואיו לציירת תהל מאור נסעו בני הזוג לבקרה בקיבוצה שדות ים. "באתי לבקש את ברכתה. היא כמו אמא גדולה שלי". באותו מעמד צ'לטון העניקה לו מתנת חתונה: פסל של כף רגל שמצאה באחד הטיולים הרומנטיים שלה עם מי שהיה בעלה הסופר ג'ון אוארבך, ואילו השנה הם העניקו לבתם הבכורה את השם נולה.
"נולה הגדולה לא פגשה את נולה הקטנה, אבל בערב לזכרה, אליו הגיעה מארה"ב בתה אסתר, היא חיבקה את בתי נולה. זו היתה סגירת מעגל" הוא מתרגש.
איך אתה מסביר את הקשר שלך לנולה צ'לטון?
"פעם היתה לנולה ולי מריבה גדולה ובעקבותיה כתבתי לה מכתב, התגובה שלה הפתיעה אותי. היא התקשרה והתנצלה. הלא לאורך השנים עבדו איתה שחקנים גדולים, תהיתי למה דעתי חשובה לה, אבל אני לא יודע למה. תמיד ראיתי בה חברה עם עינים בורקות ולא אשה מבוגרת. למען האמת חשבתי שהיא תחיה לנצח. נולה צ'לטון תמיד תישאר כוכב הצפון שלי".
רב שיח – התיאטרון החברתי פוליטי של נולה צ'לטון
פסטיבל אשה ה-2 תיאטרון יפו
יום שני 14.3 בשעה 19:30