בדרך אל החופש

אני לא מקנאה בסוכני המוסד שמסתובבים בעולם בשמות בדויים, מתחפשים ומאמצים לעצמם שגרת חיים שונה מכל מה שאי־פעם הכירו. אני לא יודעת איך הם מצליחים לשקר כל כך הרבה ולאורך זמן, לא להתבלבל בניב המקום, בתרבותו ואפילו בסלנג שלו. אלו שכבר נתפסים, נחקרים או חשודים בכלל מעוררים את הערצתי, ואם הם לא נשברים בחקירתם, אני מוכנה לנשק את כפות רגליהם, על אמת, בלי שמץ ציניות.

“זו קריאה אחרונה לנוסעי טיסה LY385 לאיטליה, אנא גשו אל השער ועלו אל המטוס". שמעתי את זה והצטמררתי, לא כי הקריאה ריגשה אותי מאוד ולא כי קול הדיילת השיב אותי אל בית סבתא, אלא כי אני ויהורם ידידי היינו היחידים שטרם עלו למטוס הזה. כל כך חיכיתי לחופשה הזו. חודש לפני כן, כשסגרנו את הכרטיסים לאיטליה, בזמן שיהורם חיפש לנו מלונות, אני עוד בדקתי תנאי ביטול. איך אעזוב את גפן לשלושה לילות? מי יטפל בה? מי מכיר אותה כמוני, ומה אם תשכח ממני כשאחזור? שתי שיחות שלמות בוזבזו על העניין הזה עם הפסיכולוגית שלי שהפצירה בי לנסוע, שאני חייבת את זה לעצמי, שזה יטען אותי באנרגיה ויחזיר אותי לארץ אמא טובה פי כמה.

שריינתי את אמי, את המטפלת ואת אבא של גפן ונתתי יום לכל אחד מהם. לאמא שלי הבטחתי תיק עור מרומא, אבא של גפן ביקש שאביא לו נקניק ולפני שאני יוצאת מהבית שאמלא את המקרר בדברים שהוא אוהב, והמטפלת - טוב, היא מקבלת שכר, אבל על הדרך הבטחתי לה גם כמה פסטות מקמח מלא שעליו היא מקפידה כל כך. אמרתי לכולם שיתייחסו לגפן כאילו רק היא נמצאת בעולם, התחננתי שייתנו לה מה שתרצה (מה ילדה בת שנה כבר יכולה לרצות? משחק, שיר, סיפור או במבה) ורכשתי מחברת הטלפונים את החבילה הגדולה ביותר, כדי שאהיה זמינה בכל שעה. אפילו בגדים מיינתי לה לפי הימים, חליפה לגן וחליפה לערב ופתחתי שני צעצועים חדשים, שיהיה לה מעניין.

באישון לילה יצאתי מהבית, הלב שרף לי על הפרידה הזו. במונית, בדרך אל שדה התעופה, בכיתי נורא, אבל ככל שהתקרבתי לשדה ויהורם שלח לי הודעות מצחיקות וכל מיני תמונות של מנות טעימות ברומא, משהו בי החל להתרפא אט־אט. היא לא בידיים זרות, היא בידיים של אנשים שאוהבים אותה.

לא ידעתי מה אני הולכת לעבור, לא ידעתי שאני היחידה שמשום מה תעודת הקורונה שלה לא עברה ונשלחתי בשלוש בבוקר במונית לעשות בדיקת PCR, לחכות לתשובה ולעשות במונית את כל הדרך חזרה אל הדלפקים של אל־על. לא ידעתי שהדרכון שלי לא קביל, כי כשהזמנתי דרכון חדש, כי הרגיל נראה בלוי ורטוב, שכחה הפקידה לקרוע לי את הישן והוא נשאר אצלי. וכשיש תינוקת, קריירה ובית לנהל, מה הסיכוי שאקח את הדרכון הנכון? לא ידעתי שיצעקו עליי, מתי לעזאזל מישהו העז לצעוק עליי? וכך, אחרי כל סאגת בדיקת הקורונה, שיצאה שלילית, החזרה אל שדה התעופה, ההתנשפות, העייפות ויהורם החמוד שניסה להקליל את כל העניין, ממש בבקרת הדרכונים, סירבה המכונה לקבל את הדרכון שלי ואז ביקשה המכונה שאסיר את המסיכה ואחייך למצלמה, הסרתי וחייכתי.


ביקשה שוב, עשיתי שוב.
אחר כך ביקשה שאתרחק קצת ואניח את הדרכון עליה, עשיתי כבקשתה, בובה ממוכנת של מכונת דרכונים. ולבסוף, כשיהורם כבר כמה צעדים מהדיוטי פרי הנכסף, צעקתי לו שכתוב לי לגשת לבקר הגבול. אז ניגשתי והבקר, בסבר פנים חמורות, לקח אותי אל המנהלת של ביקורת הגבולות. וכל אותו הזמן יהורם עומד מהצד השני ולא מבין מה קורה.

היא יצאה אליי, אישה אדמונית נמוכה, וכששאלתי מה קרה, הסתכלה עליי ואמרה “בואי תסבירי לי את מה קרה". “הדרכון לא עובר, הטיסה תכף יוצאת", אמרתי. “ולמה זה מעניין אותי?", היא לא התרגשה, “הדרכון הזה פסול, איפה הדרכון האמיתי שלך?", שאלה. יהורם סימס לי תוך כדי כך וניסה להתקשר אבל לא עניתי. “זה הדרכון האמיתי שלי!", אמרתי.

“את משקרת!", היא צעקה, וכל האנשים שהיו מסביבנו נתנו בנו מבט, מה זו הסצינה ההזויה הזו ואיך לעזאזל נכנסתי אליה? נאלמתי לרגע.

“אם לא תשקרי לי ותגידי לי למה יש לך שני דרכונים, אולי אעזור לך".

“המטוס שלי", מלמלתי, “הוא תכף יוצא".

“שייצא", אמרה, “תקני כרטיס חדש. אני נכנסת לרגע פנימה, כשאני יוצאת, את מספרת לי את כל האמת". היא נכנסה וגוש בכי החל לטפס לו בגרון, למה אני לא ישנה ליד הבת שלי עכשיו, מי צריך את כל החרא הזה, כבר ראיתי את איטליה, בירח הדבש שלי, זה גם ככה לא יהיה אותו הדבר. מה עשיתי לעצמי?

התקשרתי ליהורם. הוא לא עמד רחוק ממני ובכל זאת חומה הפרידה בינינו. “אל תפספס את הטיסה", ביקשתי “אני אבוא מחר, סע". הוא סירב לזוז משם.

“בבקשה", צעקתי אליו, “המזוודות שלנו, הבית ששכרנו, המסעדות שהזמנו, סע, אני אצטרף". הוא משך את הזמן, לא הרפה, והיא יצאה שוב. “נו? יש תשובה? מה עשית עם הדרכון השני?".

בכיתי, לא יכולתי לעצור את זה, בכיתי בלי הפסקה. בכיתי ובין דמעה לדמעה סיפרתי לה שאני גרושה טרייה, שזו הפעם הראשונה שאני עוזבת את הבת שלי, שהמטוס תכף יוצא, שלא התכוונתי להכעיס אותה, שאני עיתונאית ולא איזו עבריינית, ושאם היא לא רוצה להכניס אותי שלא תכניס, אני רק רוצה שתפסיק לצעוק עליי ולחזור הביתה לגפן.

“מי זו גפן?", דמיינתי שקולה מתרכך מעט.

“הבת שלי, היא בת שנה", עניתי.

“אז מה יש לך לחפש ברומא?", הקול שלה באמת התרכך.

“רציתי קצת מנוחה", עניתי ולקחתי ממנה טישו לדמעות.

“רגע", אמרה ונכנסה שוב פנימה, עשתה טלפונים, התווכחה, צעקה, הסבירה ובסופו של דבר שמעתי את המשפט שייבש לי את הדמעות: “היא התבלבלה, מסכנה". אחר כך יצאה החוצה ונתנה לי את הדרכון ביד. “אני מעבירה אותך", אמרה, “אבל שתדעי שבאיטליה לא יכניסו אותך, זה על אחריותך".

“תודה, תודה רבה, תודה", כמעט והשתחוויתי לה. רצתי אל יהורם ורצנו שנינו אל השער, היינו האחרונים שעלו אל המטוס ואז, כשהתיישבנו, פרצתי בבכי. איך לעזאזל התבלבלתי ככה, למה לא עשיתי בדיקת קורונה, השארתי לגפן מספיק מעדנים במקרר? אני כבר מתגעגעת אליה. הוא ראה הכל, אסף אותי אליו וחיבק, פרצתי בבכי ודקות אחר כך נרדמתי בחיקו, לא יודעת אם יכניסו אותי לאיטליה או שבאותו היום כבר אהיה על מטוס חזרה.

כשהתעוררתי, בדיוק כשהמטוס נחת, לקח לי דקה להיזכר מה קרה. ירדנו מהמטוס, יהורם מנסה להצחיק ולהרגיע ואני רועדת. מול בקר הדרכונים השפלתי מבט, כבר דמיינתי את עצמי אסירת ציון באיטליה (לא שזה כזה רע, אבל עכשיו אני חכמה) ובודקת תוך כדי כך אם יש לי מספר הטלפון של שר החוץ ואם הוא יזכור חסד לספריי וייתן איזה חלק מירושלים בעבור שחרורי.

הבקר העביר אותנו, חתם מיד, אפילו לא הביט בי. פרצתי שוב בבכי, התיישבתי על אחד הכיסאות בשדה וטלפנתי בשיחת וידיאו לגפן. “מאמא", היא אמרה. “יפה שלי!", צעקתי אל הטלפון, “אמא עוד מעט חוזרת עם הרבה מתנות".

“עכשיו אפשר קצת רומא ויין?", שאל הבחור.

“הרבה יין", ענתה מרסל שרנסקי, וצעדנו שנינו סוף-סוף אל עיר האומנות והחופש. 