נציגי ארגוני החקלאים מזכירים לי בימים אלו שני מנהיגים של מדינות במזרח אירופה שהיו חלק מברית המועצות: האחד הוא מיכאיל סאקשווילי, לשעבר נשיא גיאורגיה, והשני הוא וולודימיר זלנסקי, נשיאה הנוכחי של אוקראינה. השניים שגו בהערכת הנכונות של בעל ברית לכאורה לקחת סיכונים ולשלם מחיר עבור מימוש מאווייהם.

בשנת 2006 שגה סאקשווילי בחושבו שהנשיא האמריקאי דאז בוש ייכנס לעימות חזיתי עם רוסיה בגלל גחמה גיאורגית צודקת כנראה: למנוע את פרישתם של החבלים המאוכלסים ברוסים - דרום אוסטיה ואבחזיה.

שוחחתי עם סאקשווילי באותה עת והתרשמתי שהוא משוכנע שכנוע פנימי עמוק כי הפגנת הידידות של הנשיא בוש וחבריו להנהגה הרפובליקנית תהפוך למעשים אם הצבא הרוסי יפלוש לגיאורגיה. הייתי שם וראיתי טנקים רוסיים בכבישי העיר גורי ובסמוך לטביליסי, והצבא האמריקאי נשאר במחנותיו.

תהליך דומה עבר, כנראה, גם על הנשיא זלנסקי, שהיה משוכנע שיצליח לגרור את כל המערב למלחמה על אוקראינה. שני הנשיאים טעו, ואזרחי המדינות שילמו ומשלמים את המחיר.

אז מה הקשר בין השניים לרפורמה בחקלאות אצלנו? מנהיגי הממסד החקלאי משוכנעים שגנץ, מיכאלי והורוביץ, ואולי גם לפיד, יפרקו את הממשלה בגלל מהלכיו החד־צדדיים של ליברמן בעניין מיסוי פירות וירקות.

כמות הסימפטיה שקיבלה המנהיגות החקלאית ממנהיגי כחול לבן, העבודה ומרצ מזכירה לי את החום שקיבלו סאקשווילי בזמנו וזלנסקי לפני כחודש מהממסד האמריקאי. להבדיל אלף אלפי הבדלות בין הרפורמה בחקלאות לאלימות הרוסית, יש דבר אחד משותף: הטעות בהערכת המצב כאמור.

בוש וביידן לא פתחו במלחמת עולם בגלל גיאורגיה ואוקראינה, ולהבדיל איני רואה מצב שבו גנץ, מיכאלי או הורוביץ יפרקו את הממשלה בגלל ביטול המס על אננס או תפוחים וענבים. גם לא בגלל חיסול החקלאות הישראלית, כפי שהממסד החקלאי מכנה את ביטול המכסים והמכסות. תירוצים יהיו בשפע: “ביבי יחזור”, “לא נסכן את העשייה המרשימה שלנו במשרדי הממשלה שעליהם אנו מופקדים”, ועוד כל תירוץ אחר אפשרי.

התוצאה ברורה: ישועתם של חקלאי ישראל תבוא רק מעצמם. אם ידעו לנהל את מאבקם על ביטחון המזון של ישראל בצורה חכמה, הם יוזילו מחירים לצרכן תוך עקיפת רשתות השיווק; מעין חנויות מפעל של תוצרת חקלאית זולה. יש גם לדרוש מהרשויות המקומיות להפחית בתשלומי הארנונה של ירקניות זולות ברחבי הערים. כאמור התנאי להצלחה הוא הורדת המחיר לצרכן.

כשם שמדינת ישראל הבינה מזמן שבמקרה של משבר אין לנו על מי לסמוך אלא על חיילי צה”ל, ואיש לא יילחם במקומנו, כך גם חקלאינו צריכים להפנים שאין להם על מי לסמוך אלא על עצמם. מאבקם צריך להיות מופנה לגיוס הציבור הישראלי, ואותו אפשר לקנות במחיר ובפטריוטיות.