רוברט נמצא כ־20 יום מכל חודש בדטרויט, משם הוא מנהל את עסקיו. אבל במציאות דיגיטלית, הוא מעודכן בכל מה שקורה בכתריאליבק'ה, ומאחר שיש לו ימבה זמן פנוי, הוא גם המבשר, בעיקר על טרגדיות.
אז בשבוע שעבר הוא בישר על מותו של אברהם הירשזון ז"ל, שעות לפני הפרסומים הרשמיים. "קוף", הוא כתב לי בוואטסאפ, "אברם הלך, נפטר מכל הצרות כאן. אני מקנא בו, בחיי".
אני קצת יותר אמפטי ורגיש לטרגדיות מרוברט האובדני, אז עניתי לו: "חבל, היה איש טוב באמת, אפילו צדיק"; אבל רוברט לא סולח לאנשים גם אחרי מותם. "מה צדיק, קוף? האיש ישב בכלא".
"נכון, רוברט, אבל הוא החזיר את כל הכסף שלקח מהקופה הקטנה, עוד בטרם החל המשפט, והייתה לו עשייה ציבורית חוץ מהמשפט והמאסר. הוא לא היה אסיר עולם".
"חחחחח... זה לא עושה אותו צדיק, קוף, זה עושה אותו בעיקר מטומטם. גם החזיר את הכסף, וגם ישב".
הבטתי בהודעה הזו ונזכרתי בתקופה שלפני הקורונה. אז היינו מבלים כל צהריים אצל אהרל'ה בטאגור. הפרלמנט היה מתקבץ סביב 13:00 וכולם שמרו אז על דיאטה. בכאילו.
הירשזון, למשל, לא אכל פחמימות. הוא היה איש גבוה וגדול, שסבל מבעיות גב והרופאים אמרו לו שהוא חייב להפחית משקל. אהרל'ה אמר לו שכדאי שהרופאים יפחיתו קודם, אבל הוא לא השתכנע. אז הוא היה פוצח במרק אפונה או שעועית, ממשיך בסלט עגבניות עם בצל והרבה כוסברה, ומקנח בארבע קציצות קבב שטוחות, שאהרל'ה היה חוצה לו אותן באמצע כדי שיתבשלו טוב על האש. כי אם לא, אז לא מפחיתים משקל. היינו מסתלבטים עליו, אבל הוא היה עקבי.
באותה תקופה הוא כבר סיים לרצות את עונשו, וזה היה זמן טוב לשאול אותו למה החזיר את הכסף. טעטע רק היה מניד בראשו ואומר: "אברם, אברם, למה, תגיד לי למה?!"; ורוברט, שהוא גם פינגווין, היה באמת מתעלל בו: "כמה מטומטם היית יכול להיות?". פולו ביכה את מר גורלו שלא הכיר את אברם לפני המשפט. "אני לא הייתי נותן לך להחזיר את הכסף. מה פתאום? או כסף או עונש. אין עונש כפול. חבל שלא הכרתי אותך אז, היינו יכולים לעשות עסקים יפים", הוא אמר לו. וטעטע היה ממשיך להזיז את הראש ולסכם: "מה זה יפים, חבל על הזמן".
רק אהרל'ה, שהוא נפש עדינה, הצדיק את אברם. "טוב שהחזרת. עזוב את השטויות שלהם, כולם פה קיביצרים, הם טובים רק בעצות לאחרים".
אברם היה מקפיד על שתיקה ורק חייך, מבלי להביע עמדה. הייתה לו שאיפה אחת, לכתוב ספר אוטוביוגרפי, שבו - בפעם הראשונה - יספר את האמת על חייו, על השירות הציבורי שלו וכמובן על ההסתבכות שהפילה אותו. בגלל הקורונה הוא לא הספיק.
רק שנתיים חלפו, וזה נראה כאילו חלפו עשר. טעטע ממעט לעזוב את הבית, מחשש להידבקות. חזי גם בילה תקופה ארוכה בבית, יום אחד נפל ועכשיו הוא עסוק בפיזיותרפיה. עודד חטף התקף ורטיגו, וגם נפל, אבל הוא א־לייב־אנד־קיקינג. רוברט אומנם דיווח לי שהוא קרוב לסוף "אבל מעשן שתי חפיסות מרלבורו אדום, וכל הפנסיות דופקות ברוך השם... חחח... הוא יקבור את כולנו". אמרתי לו שוורטיגו זו לא מחלה, זה התקף ומחלימים, אבל הוא לא קיבל את גרסתי.
# # #
השבוע חגגנו את פורים. לטעמי זה סתם חג, שבו אנחנו מאושרים שתלינו משפחה, אז מותר לנו לעשות שטויות. אני כבר המון שנים לא בחגיגה הזו. אם אני זוכר נכון, התחפשתי פעם אחת או פעמיים בילדותי, כי כל המנהגים של העם שלי די דוחים בעיניי: או שטבחו בנו, או שטבחנו באחרים, יאללה לאכול. אבל יש כאלה שמבסוטים מזה, שייהנו, רק שלא יטרידו את אלה שלא במשחק.
לצערי, נגזרה עליי הפסקת עישון, משום שאני אמור ללוות את הצדיק שלי, גיאצ'ו, לטיפולים בתא לחץ. הרופא האחראי לא מוכן שיהיה לי ניקוטין בדם. אני חשבתי שמדובר בתקופה קצובה של משך הטיפולים, אבל הובהר לי שזהו, נגמר, וזה נגמר היום, שזה כבר מיום שני.
עוד הובהר לי שכיפוש הייתה בסוד העניינים, המידע הזה נמסר לה, אבל היא לא עדכנה אותי. קרה, קורה, יקרה לכל אחד מאיתנו, שאשתו שוכחת לעדכן אותו בפרט שולי, שמשנה את חייו. אני והסיגריה נשואים יותר מ־40 שנה. איפה לא היינו? במלחמות, בטרגדיות, בשמחות. אין נמל תעופה שהייתי בו ולא עישנתי. מדובר בהרבה מדינות וחלקן דיקטטורות. עישנתי אפילו בצוללת של חיל הים (מותר, בחדר המכונות), בבתי חולים, בתי משפט, כי זו הייתה החתימה שלי: הייתי כאן.
אבל כאשר מציבים לי תנאי שקשור כמובן בילד (כניסה של כיפוש לתא לחץ לא נשקלה אפילו כאופציה, היא גיבורה רק עליי), אז אין לי זכות בחירה. הגמילה קשה, נורא קשה, באמת קשה לי ליצוק את הקושי למילים. רמת הסרוטונין שלי היא פחות מאפס. עברתי גמילות בחיי, באמת הליך קשוח וארוך, אבל תמיד הייתה הסיגריה לשמור אצלי על השפיות. עישנתי כ־40־50 סיגריות ביום. קשה לחדול באבחה אחת, מהיכרותי איתי, זה מהלך שנדון לכישלון. אז עברתי ל"יינם", שזה סיגריות של אחרים. פה ושם אני מבקש סיגריה, ואז אנשים במבט מתפלא אומרים: "מה קרה, נתקעת בלי? כבר אני קונה לך חפיסה". ואז צריך להסביר שלא נתקעתי, מעולם לא נתקעתי בלי סיגריות, בלי אוכל דווקא כן, אבל לא בלי סיגריות. אני פשוט חייב להפסיק, יש לי דד־ליין קשוח ויש לי את כיפוש שיושבת לי על הכתף ומבררת כל כמה שעות מה קורה.
"כיפוש, אולי די? אני גם ככה פקעת עצבים. תני לי אוויר".
"לא, מאמי, לא. צריך להפסיק ודי, מכה אחת וזהו".
"כיפוש, את מעשנת בעבודה, למה את מרגיזה אותי?".
"מאמי, אני מעשנת 4־3 סיגריות ביום, לא 50 ויותר. אתה צריך להיות בלי ניקוטין בדם, לא אני. אני מפסיקה בשבילך, הפרופסור דיבר אליך, דרש ממך, לא ממני. אנחנו סגורים על זה, נכון?".
אין לי כוח להתווכח, בעיקר אין לי סבלנות. במשך חודשים היא בנתה את המהלך הזה, אני התנדבתי מיד, אבל לא האמנתי בכלל שזה ידרוש ממני משהו, זולת יקיצה מוקדמת ושהייה של שעה בתא. כבר הייתי במקומות יותר גרועים, ושרדתי. אבל פתאום אני צריך לעבור בדיקות שעוברים אסטרונאוטים במהלך ההכשרה שלהם, לא לעשן, להימנע מפחמימות ולעבור לשיטת תזונה של 16/8. אבל כיפוש מבסוטית. "מאמי, קראתי שזה גם טוב לעור הפנים, אתה ממש עושה אנטי־אייג'ינג. הטיפולים יורידו ממך 20 שנה".
אני מנסה להפחית את ההתלהבות שלה ומציין שהליך ההכנה כולל גם מפגשים עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים, טיפוסים שאני לא מסמפט בדרך כלל, אבל היא פוטרת את זה כשטויות. "חיים שלי, ראיתי אותך מופיע בדברים שהיו חשובים לך והתאמצת, או לפחות השקעת. זה קטן עליך, עוד פסיכיאטר או פסיכולוג. אתה הרי יודע מה הם שואלים, ויש לך כבר את התשובות. זה לא מדאיג אותי, המלחמה בעישון דווקא כן".
# # #
כל אחד והצרות שלו. וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, איבד אצלי את כל הנקודות, כאשר הימר על חיי אזרחי אוקראינה בשאיפה המטופשת להצטרף לנאט"ו. זה מה שקורה כאשר סטנדאפיסט מתחפש למנהיג של מדינה, וגורר אותה למלחמה ללא צבא מתאים, וחשוב יותר – ללא תשתית אזרחית, להגנה על האוכלוסייה. היה לו חודש לחזור בו מטיפוח האגו, לפני שקומראד פוטין התחיל להשמיד לו את האוכלוסייה ואת הערים הגדולות. עכשיו זלנסקי מוותר על הדרישה שלו להציב את כוחות נאט"ו בגדר של ולדימיר פוטין, אוקצור הוא מפסיד בנוקאאוט.
מסביב לו יש כל לוחמי השלום והדמוקרטיה ושאר הסחלה. אלה תמיד גיבורים על דם של עם אחר. לא שווה שתישפך טיפת דם אנושית בשביל מטר אדמה או חלום לעצמאות מוחלטת, שלא יכול להפוך למציאות בגלל היריב שמוכר לכל העולם.
מאז פתיחת המלחמה, לאוקראינים יש טענות חריפות על ממשלת ישראל וגם קצת על הציבור. האמת שאף פעם לא בדקתי את יחסי התן וקח עם אוקראינה, כי זכרתי מה קרה בבאבי יאר ועוד כמה שנים לפני. אני לא מבין איזה פרצוף יש לאוקראינים לבוא אלינו בדרישה כלשהי. יש מאפיינים זהים בהחלט ביחס לגזע היהודי, אצל אוקראינה וגרמניה. יש בינינו שרידים אנושיים לאותה תקופה, מה לעשות? כדאי שהאוקראינים יחכו עוד 20 שנה, כדי לספר לנו איך הם הצילו יהודים בשואה.
אבל זה לא מונע מזלנסקי לבקש לנאום בפני אגם הדרעק שלנו, שכמובן נענה לדרישה המוזרה, כי להיות יידעל'ה זה תמיד לרצות את הגוי, שיהיה מבסוט ולא יכעס עליו.
מהנאום ביום ראשון ייעדרו כ־40 דיירים של אגם הדרעק, כי יש להם חופשה של חודשיים, ורובם נסעו לחו"ל. בושה של פרלמנט, כאילו גן עדן כאן, אין מה לחוקק ולדון.
מה רוצה אדון זלנסקי? לשום בקשה שלו, אנחנו לא יכולים להיענות, מאינטרסים שלנו. בבאבי יאר האינטרס היה רק לשרוד, כיום ליהודים יש מדינה ואינטרסים, זה המצב. אין נשק, סגירת שמיים, סנקציות על קומראד פוטינא, אין. ברור שאת כל הפליטים שאינם יהודים שירצו לבוא לכאן, לתפיסתי צריך לקבל ולאפשר להם חיים נוחים. אז בשביל מה כל הנאום הזה, אין לי מושג.
אני מקווה שלא יזכיר בנאומו את היחס של הציבור בישראל לאוקראיניות. לשמוע את הפקיד ממשרד הפנים מסביר שיש סכנה שנשים אוקראיניות יעבדו כאן בתעשיית המין, מצביע קודם כל על טמטום, כי זה קורה כאן עשרות שנים, צריך רק לעבור על הכרוניקה. איך הם יודעים במשרד הפנים לאתר מועמדות לזנות ולא יודעים לאתר מרגלים/מרגלות ושאר ירקות? כנראה שהם לא התמחו בריגול נגדי, אבל בבניית מאפיינים לזונות, דווקא כן. ייתכן שאת החשבון על מדיניות משרד הפנים בסוגיית הפליטים, בעיקר הפליטות, יגיש הממשל האוקראיני לישראל דווקא בחגי תשרי. אז כאשר ציבור של 50 אלף ישראלים נוסעים לאומן, ובמקביל יש נהירה של אוקראיניות לאזור וגם של דילרים של סמים טובים, ייתכן שתהיה סחבת בנמל התעופה.
המון יידעלך טובים יבלו שם ימבה זמן, במקום להיות בדרך לקבר הקדוש. אני כבר משוכנע שמנהיגינו, בעיקר עם הכיפות והשטריימלים, יצהירו שזו אנטישמיות של העם האוקראיני.
רוב הציבור בישראל אדיש למלחמה באוקראינה. הערכים המובילים בוויקיפדיה ב־16 במרץ היו: מגילת אסתר 9,800 כניסות, תענית אסתר 7,200 כניסות, פורים 4,400 כניסות, רוקדים עם כוכבים 2,900 כניסות. הפלישה הרוסית לאוקראינה - רק 2,600 כניסות. אין ספק שהציבור כאן באסקפיזם - יותר מעניינת מגילה מטופשת או תחרות ריקודים סלוניים, מאשר מלחמה שמתקיימת במרחק שלוש שעות טיסה מכאן. אבל עוד מעט יקום כאן קול צעקה גדולה, כאשר הציבור יפנים שהעלות השנתית של טיפול בעשרות אלפי עולים ופליטים, תהיה 5־4 מיליארד שקל, בשנים הקרובות. איזה מגזר ישלם את המחיר? נחיה ונראה.
# # #
אחת מההודעות היותר מטרידות של דובר צה"ל התפרסמה השבוע. "בימים האחרונים התרחשו שני אירועים אלימים, בסמוך למאחז חומש, במרחב של החטיבה המרחבית שומרון. במוצאי השבת הגיע רכב ישראלי למחסום צבאי בקרבת המאחז, ממנו ירדו כמה ישראלים ויידו אבנים לעבר רכבים פלסטיניים. הכוח הלוחם שנכח במקום הותקף בידי אזרחים ישראלים. באירוע נוסף, פרץ רכב ישראלי את המחסום הצבאי בקרבת חומש, ופגע בקצין וחייל שאבטחו את האזור. המקרים הועברו להמשך טיפול של משטרת ישראל".
בהודעה הזו מתבטאת ההתייחסות הביטחונית להבדל בין ארגון טרור ערבי לבין ארגון טרור יהודי. אין מצב בשני האירועים הנ"ל שאם היה מדובר במחבלים ערבים, הייתה נפתחת אש חיה, או לפחות היה שימוש באמצעים לפיזור הפגנות כולל גז מדמיע וכל השטויות. באירוע שבו מעורבים מחבלים יהודים, הצבא מעביר את הטיפול למשטרה, במקום לעצור את המחבלים ולהעבירם לחקירת שב"כ. הציבור הישראלי, החילוני בעיקר, מממן במיליארדים את האבטחה לשמירה על ביטחונם של מחבלים יהודים, מהסוגה שנמצאת בחומש ובעוד התנחלויות קיקיוניות. אם חיילים בני 19 לא יודעים לעשות את העבודה, יש להביא את מג"ב, ואם צריך - גם את ימ"מ, לטפל במפגע הביטחוני שנקרא חומש. אבל לא ייתכן מצב שבו מחבל שיש לו כיפה וטלית קטן, יכול ואף רשאי לעשות כל מה שבראש שלו, כולל תקיפת קצינים ולוחמים.
כן, זו כתריאליבק'ה שלנו בעת הזו. יש כאן שווים, אבל יש יותר מדי שווים יותר. חג שמייח, יידעלך, אל תשתו ותנהגו. פורים זו לא סיבה למות, את המן הרי כבר תלינו.