עיצומו של שבוע התפוצות. המטרה לשקם, לחדש לרענן את היחסים בין ישראל לקהילות היהודיות בתפוצות. בעיקר לקדם פתרון לנתק המתמשך ביחסים בין ישראל לקהילה הגדולה בארצות הברית, שהחריף והתעצם בשנים האחרונות. מטרה חשובה ויעד לאומי שאין עוררין על התיעדוף הנחוץ לפתרונם.
לשרי ממשלת ישראל מטרות ויעדים משלהם. שר החוץ יאיר לפיד טס לשיחות באתונה. שר הבריאות ניצן הורוביץ טס לביקור באוקראינה. שר הבטחון בני גנץ כועס ורוטן על סיור בשער שכם שקיים לפיד. לא עלה בדעת אף אחד מהם, או בדעת שרים ושרות אחרים בממשלה, לנצל את שבוע התפוצות לגיחות לקהילות יהודיות מרכזיות או להפגין נוכחות באירוע יהודי בעיר גדולה בארה"ב או ליזום מפגש עם רבנים ויהודים בכירים בניו יורק. היחסים בין ישראל לתפוצות לא מעניינים את מי שנמנים עם צמרת הממשל בישראל. זהו נושא ותחום שבכלל לא נמצאים בסולם העדיפויות שלהם.
משרד התפוצות בראשות השר נחמן שי הכין וארגן אירועים, פגישות בקהילות, שיחות מצולמות. יושמעו נאומים נמלצים על חשיבות היחסים עם ישראל. יופצו הצהרות על מה שצריך ואפשר לעשות לשיפור היחסים. הרבה חיוכים.
אבל הסיכויים לשינוי חיובי משמעותי שיקדם שיקום, שיפור וייצוב יחסים, שואפים לאפס. כותרת שפורסמה לא מכבר מסרה על דיווח של סקר "נתוני מדד התפוצות". אחד הנתונים הוא "62% ישראלים מסכימים כי למדינת ישראל מחויבות מוסרית לעזור ליהודים בעולם הסובלים מבעיות כלכליות או אסונות". אני לא יודע מה היה נוסח השאלה שהעלה תשובה מגוחכת כזאת. יהודי העולם אינם מקרים סוציאליים ואינם סובלים מבעיות כלכליות או אסונות טבע. אם יש מהם שנצרכים לתמיכה כלכלית או לסיוע מנזקי אסון טבע, יש להם את זה ממקורות קהילתיים מקומיים. במקרים כאלו, יהודים בתפוצות אינם ממתינים ואינם מצפים למחויבות מוסרית מצדה של ישראל.
נתון אחר ב"מדד התפוצות" העלה ש"רק 37% מהישראלים מרגישים תחושת אחריות אישית כלפי יהודי התפוצות שבחרו לא לעלות לישראל". גם תשובה זאת לא לגמרי ברורה מבחינה פרקטית. במה מתבטאת תחושת האחריות האישית ליהודי מהתפוצה שלא עלה ארצה? מישהו בישראל אומר תהלים לביטחונו של היהודי, או מתפלל לשלומו בכותל המערבי?
מה שקורה באמת בתחום היחסים, ליתר דיוק אי-היחסים, השורר בין ישראל לקהילות הגדולות בארה"ב, במיוחד בניו יורק, הוא נתק גורף, שבשנים האחרונות צבר עוצמה, קיבל ומקבל ביטויים בוטים הנושקים לעוינות למדינת ישראל. הדבר החמור הוא, שביטויים וגילויים אלה נחשפים ומתעצמים במיוחד בקרב הדור הצעיר בקהילה, בקרב צעירים וצעירות. נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רון לאודר, ידוע כאיש מאופק, נזהר מהצהרות גורפות, מתרחק ממחלוקות. לפני שנה פירסם לאודר מאמר שבו התריע "תתעוררו, ישראל מאבדת את יהדות העולם". במאמר סיפר לאודר על צעירים וצעירות בקהילה שהתבטאו באופן עויין כלפי ישראל.
מי שמודע היטב ומקרוב לעומק וחומרת הנתק בין ישראל לקהילה הגדולה בארה"ב הוא שר התפוצות נחמן שי. פורסמו בשמו הצהרות קשות בנושא הזה. ראש הממשלה נפתלי בנט הוכיח מודעות למשבר היחסים. בשהותו בניו יורק לרגל כינוס עצרת האו"ם, נשא ראש הממשלה נאום בפני נציגי קהילות בארה"ב וקנדה והבטיח חגיגית ש"אני מביא איתי רוח חדשה מירושלים". בינתיים הכל מילים. מצדו של ראש הממשלה גם אין מילים. אין שום התייחסות, שום תגובה והצהרה של ראש הממשלה לציון שבוע התפוצות.
הבעיה איננה רק בצד הישראלי. בקהילה הגדולה בארצות הברית אין היום אף לא יהודי בכיר אחד, אף לא דמות יהודית אחת, אף לא איש ציבור אחד, שיהיו מקובלים ובעלי סמכות והשפעה מוסכמים על כל חוגי הקהילה ומגזריה. שום מגזר בקהילה לא גידל או טיפח אישיות בכירה, שדעתה נשמעת, מתקבלת ומשפיעה, שמתקרבת למעמד של מנהיג מוכר.
גם אם שבוע התפוצות לא יניב תוצאה מעשית בשטח, לא ישאיר עקבות וסימנים שיבטאו קידום כלשהו לשיקום אמיתי של היחסים עם ישראל, אסור להתייאש. גם בישראל וגם בקהילה בארה"ב ישנם יהודים מוכשרים, רבנים ועסקנים עם פוטנציאל הנהגה. צריך ואפשר למצוא אותם.