הטרילוגיה הקולנועית המטריקס, שיצאה לאקרנים בשנת 1999, היא אלגוריה למערכות שליטה שנמצאות בכל מקום בעולמנו. היא מתארת עולם שהפך לכלא, מבלי שנהיה מודעים לעובדה שאנו חיים בשבי. המציאות המתוארת בסרטים היא סימולציה של מציאות שנכתבה על ידי בינה מלאכותית מתקדמת, שמונעת מאיתנו לראות את העולם האמיתי. החושים שלנו אינם מתווכים לנו את המציאות כפי שהיא, ומי שיודע כיצד עובדות ההטיות המוחיות שלנו וכשלי החשיבה – יכול לשלוט במציאות שלנו.
בכל סרטי הטרילוגיה פוגש הצופה לראשונה את הגיבור, ניאו, בעודו מתעורר משנתו לקבלת הודעה מוצפנת "תתעורר, ניאו". זהו בעצם המסר - להדהד לנו שאנו ישנים בעמידה. העניין הוא שהמטריקס חזה באופן מפחיד עולם דיסטופי שמתקרב בכל יום יותר ויותר למציאות שבה אנו חיים כיום.
ב"משל המערה" מתאר אפלטון מציאות שבה אנו כלואים במערה וכל מה שאנו מסוגלים לראות הוא הצללים על הקירות. כאשר אדם אחד משתחרר מכבליו ויוצא מהמערה, נגלה לו לפתע העולם האמיתי. כאשר הוא חוזר למערה ומבקש להתיר את השאר מכבליהם, הם מסרבים ואף מאיימים להרוג אותו.
"משל המערה" מקבל ביטוי גם בעולם המטריקס: בני אדם חיים במרחב וירטואלי שמסתיר מפניהם את העובדה שהם נשלטים על ידי מכונות, ורק קומץ מהם מצליח לראות את המציאות האמיתית. מערכת התפיסה שלנו, שהתפתחה בתהליך הברירה הטבעית, נועדה להגדיל את סיכויי ההישרדות שלנו, ולאו דווקא "לראות" את האמת. לאבולוציה אין שום מוטיבציה שנדע "מה יש שם".
ב־1948 כתב ג'ורג' אורוול את ספרו "1984", שבו יצא נגד משטרים דיקטטוריים ושליטתם בחיי אזרחיהם ובמחשבותיהם. אורוול ביקש להתריע על כיוון התפתחותה של החברה המודרנית, אך הבעיה היא שכיום אין אנו יודעים מי "הרעים" בסיפור. בניגוד לאח הגדול ולמשטרת המחשבות של אורוול, הטכנולוגיה מספקת לנו את התחושה שאנו עצמאיים בדעתנו ובמחשבותינו. אנחנו לא מוכנים להודות שאנחנו שבויים בתוך הריגושים הסינתטיים של עולם הדיגיטל.
מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים מברקלי ופרינסטון מצא כי יותר מ־70% מהאפליקציות המותקנות בנייד מעבירות את הנתונים האישיים שלנו לצד שלישי. אפליקציית ניווט, למשל, שולחת מידע על המיקום שלך לשרת כדי לחשב את זמן הנסיעה, אך באותה מידה היא יכולה לשלוח את המידע לספריות של צד שלישי.
לאפליקציה נוספת סיפקת גישה לאנשי הקשר, ואף שמדובר על שני אישורים נפרדים משתי אפליקציות נפרדות, אם שתיהן עושות שימוש באותה ספריית צד שלישי, היא יכולה לחבר בין פיסות המידע השונות. השימושים שאפשר לעשות במידע הם אינסופיים, משיווק ומכירה ועד השפעה פוליטית, כך שלחברות יש אינטרס מובהק לבנות מאגרי נתונים ולמכור את המידע. זהו המודל העסקי.
פייסבוק למשל משמשת כמעבדת המחקר ההתנהגותי הגדולה בעולם, והיא אפילו לא זקוקה להסכמת הנבדקים. היא מנתחת לא רק מה כתבת בפוסטים, אלא גם את דפוסי ההתנהגות שלך. החברה מחזיקה קבוצה מכובדת של חוקרים, וב־2012, קרוב ל־700 אלף משתמשים היו מושא לניסוי.
עבור חלק מהמשתמשים הסירה פייסבוק פוסטים שליליים מהפיד ועבור חלקם פוסטים חיוביים, וכך בחנה את יכולתה להשפיע על מצב רוחם של המשתמשים. זה כמובן לא נגמר שם: בסמוך לבחירות בארה"ב ב־2017, חברה בשם קיימברידג' אנליטיקה הריצה בפייסבוק אפליקציית בולשיט מסוג "איך תיראה בתור אישה" והרכיבה בעזרתה פרופיל אישיותי של המשתמשים, שעזר בקידום הקמפיין של דונלד טראמפ.
גם הרשתות הקמעוניות אוספות כל מידע שהן יכולות לשים עליו יד: מה קנינו, באילו קופונים השתמשנו, נתונים דמוגרפיים וגם הגובה המוערך של המשכורת. רשת טרגט פיתחה מודל שהצליח לנבא את הסיכוי שאישה נמצאת בהריון על פי השינוי בהרגלי הרכישה שלה. הם גילו למשל, שבסביבות השליש השני להריון נשים נוטות לרכוש קרם גוף לא מבושם, שנרשמת עלייה ברכישת מוצרי הטיפוח ושהתזונה משתנה. מידע זה זמין לכל מי שמעוניין לשלם עבורו.
מחקר שנעשה לאחרונה בהרווארד הצליח לנבא סימנים לדיכאון בקרב משתמשי אינסטגרם. מחקר נוסף הצליח לנבא, בדיוק של יותר מ־70%, את הסיכוי לדיכאון לאחר לידה באמצעות ניתוח פוסטים בטוויטר, ולאחרונה הצליחו חוקרים לנבא נטייה לנרקיסיזם ולסאדיזם מתוך ניתוח תגובות של טוקבקיסטים.
המדבר של הממשי
מטבעות הלשון של אורוול רלוונטיים כיום יותר מתמיד ומהווים תמרור אזהרה גם בחברות דמוקרטיות. אנחנו סבורים שאנו מנהלים חיים חופשיים, אבל המציאות מעידה שאנו מתקרבים לעבדות מוחלטת.
הטכנולוגיות החדשות מאפשרות שליטה במחשבותיו וברגשותיו של האינדיבידואל, או כמו שכתב אורוול: "אתה מאמין שהמציאות היא דבר אובייקטיבי, חיצוני, הקיים בזכות עצמו. אתה גם מאמין שטבעה של המציאות גלוי לעין. כשאתה משלה את עצמך במחשבה שאתה רואה משהו, אתה משער שגם כל השאר רואים מה שאתה רואה. אבל אני אומר לך, וינסטון, כי המציאות אינה חיצונית. המציאות קיימת במוח האנושי, ואינה קיימת בשום מקום זולתו".
חברות טכנולוגיה משקיעות מאמץ אדיר בייעול אופני ההשפעה עלינו באמצעות עיצוב ממשק משתמש, בחירה של צבעים וצלילים, יצירת לוח תגמולים מותאם אישית וכיתובים בנוסח "רק היום", שמניעים אותנו לפעולה שהיא לא רצונית בהכרח. המרחב האינטרנטי פרוץ לחלוטין, וכל חברה מחליטה על הכללים בפלטפורמה שלה. כל ניסיונות הרגולציה לא מסייעים להעמדת כללים ברורים. בקרוב, לכל אחד מאיתנו יהיה סטטוס דיגיטלי שיתבסס על העקבות שאנו משאירים בכל אתר, רשת חברתית או אפליקציה, והוא יועבר לכל מי שחפץ לערוך עלינו בדיקה.
הכלכלן הראשי של גוגל, האל ורייאן, צוטט באחרונה כאומר שהשער היציג כבר לא מוערך בדולר אלא בתמונות, חברויות, תגובות ולייקים. אז בפעם הבאה שאתם שוקלים אם להוריד אפליקציה, תבינו שהכלל פשוט: אם אתה לא משלם על המוצר - אתה המוצר.
בסצינה מהמטריקס נערכת שיחת טלפון עם מורפיאוס, אחד מבני האנוש הלוחמים במכונות. מורפיאוס מחזיק בצופני הגישה למחשבי העיר ציון, מעוזם האחרון של בני האדם. הוא "מוציא" את ניאו מהמטריקס ומראה לו את העולם האמיתי, הנשלט בידי המכונות. בעת שסוכני מדינה חוקרים את ניאו, אומר לו מורפיאוס: "חיפשתי אותך, אני לא יודע אם אתה מוכן לראות את מה שאני רוצה להראות לך. ייתכן שרוב האנשים לא מוכנים, הם מתנגדים, הם לא רוצים לראות את האמת, אבל לצערי לי ולך נגמר הזמן". זהו הזמן שבו אנו נמצאים כעת.
כאשר ניאו נפגש לבסוף עם מורפיאוס, מציע לו האחרון לבחור בין שתי גלולות – האחת כחולה והשנייה אדומה, ואומר לו: "זוהי ההזדמנות האחרונה שלך – אחרי זה אין דרך חזרה". אם ייטול את הכחולה, יחזור למיטתו וישכח מהסיוט; ואם ייטול את האדומה, יידע את האמת על המטריקס, אבל לעולם לא יוכל לשוב לאחור. לבסוף, ניאו מקבל תשובה לשאלה מהו המטריקס: זוהי השליטה המתקבלת כאשר מכניסים אנשים למצב אשלייתי, למצב שינה, לטראנס - עולם חלומות שנבנה כדי לשלוט בנו שליטה מלאה.
לאחר שמורפיאוס משחרר את ניאו מהמטריקס, מתקשה ניאו להבין שמדובר בהדמיה שאינה אמיתית. "מה בעצם אמיתי?", שואל מורפיאוס בתגובה. "אם אתה מדבר על חוויות החושים שלך, הרי שאמיתי משמעו פולסים חשמליים במוח". ההדמיה כל כך טובה, עד שאנו חושבים שזו המציאות לאמיתה. "ברוך הבא למדבר של הממשי", אומר מורפיאוס לניאו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה.