לאבותינו היו שלושה רגלים לעלות בהם אל בית המקדש, ובניגוד למה שנשמר בכתובים, החגיגות האלה דמו יותר למה שמוכר לנו מערי היריד של אירופה בימי הביניים: אנשים שחיו במשך רוב ימות השנה במערכת נוקשה של עבודה חקלאית מפרכת ואמונה דתית יוקדת, התכנסו לא רק כדי לסגוד לאל, אלא גם כדי להשתחרר קצת - ואחרי שיצאו ידי חובתם, הפך המזבח למנגל, והיין זרם כמים.
נריץ את העלילה כמה אלפי שנים קדימה, והגעתי אל שלושת הרגלים הפרטיים שלי. כאדם חופשי (לכאורה) בחברה חופשית, אני לא זקוק לירידים כדי לצאת מהשגרה. אם עבר עליי יום "מורכב" בעבודה, אני יכול לסיים אותו בפאב, ללגום כמה בירות, להתענג על ביס טעים ומקסימום להתעורר למחרת בבוקר ולהחליט שאני נשאר עוד שעה במיטה, עד יעבור הנגאובר, בלי להיות מחויב להוביל את הצאן למרעה או לקצור שיבולים בשדה.
לפיכך יש לי שלושת החגים "שלי", שבהם אני מסיר מעליי את הצעיף של הקבוצה, זה שכרוך על צוואר רובנו במהלך רוב ימות השנה ומתעטף בצעיף כחול־לבן של נבחרת ישראל: לא בהכרח זאת של ערן זהבי ומואנס דאבור, אלא בזאת שנקרא לה "הכח כי"ח" - כל ישראל חברים. פסח הוא חג שממלא את לבי גיל עד כדי דביקות: אני, מיזנתרופ ידוע במשך רוב ימות השנה, מוצא את עצמי מאחל "חג שמח" (ולפעמים מוסיף "כשר", למרות חילוניותי הממארת) לכל דכפין שנקלע לדרכי: מהנודניקית שעומדת לפניי בתור לקופה בסופרמרקט ועד לדביל שחותך אותי בכביש. מבחינתי מדובר במקבילה האביבית של איחולי שנה טובה בערב ראש השנה, החג השני שהופך אותי מ"אני" ל"אנחנו".
אגב, לחג השלישי שמרחיב את לבי עד כדי כך שהוא מצליח להכיל את כמעט את כל עם ישראל, אין אזכורים בכתובים או במסורת, אלא רק בזאת של 74 השנים האחרונות: כשמתפוצצים הזיקוקים מעל הר הרצל (השנה זה לא יקרה - אולי הפעם הראשונה שבה אני סולד ממעשה של השר חילי טרופר, איש טוב ומיטיב לרוב), אני מחבק באהבה את כל העומדים מימיני ומשמאלי, בידיעה שגם לבם נוסק עתה אל על ומתפוצץ באור יקרות (כמטאפורה, כן?), דווקא אחרי השבוע המחניק ביותר בלוח השנה הישראלי, זה שבין ערב יום השואה למוצאי יום הזיכרון ותחילת חגיגות העצמאות. אבל ליום העצמאות עוד נידרש מן הסתם בקרוב, בינתיים הבה נתכנס אל החג שבו לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ.
עבדכם הוא דתי מאוד קטן (בלשון המעטה), אבל מסורתי גדול: עוד לפני הסדר אני משורר, כבן הרים ברמה. "שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא", ממשיך אל "בשורה טובה הבאתי", "מלאו אסמינו בר" וכמובן, בד בבד עם קריאת ההגדה, לא מוותר על פסטיבל הזמר החסידי המלא. מ"בצאת ישראל", דרך "הא לחמא עניא", ו"והיא שעמדה", עונה על הקושיות של צעיר הבנים בשאגות "הלילה הזה", מושך את "דיינו" עד למשפט האחרון.
אפילו אחרי ששבענו והותרנו כדבר אדוני, אינני פוסח על י"ג הסעיפים, מ"אחד אלוהינו" ועד ל"13 מדיא". בצעירותי הייתה לנו אפילו הגדה משפחתית חילונית עם אוסף שירי פסח, משירי אביב חילוניים ועד לפיוטים מהמקורות, שליקטה ואיירה בכישרון רב הדודה נחמה עליה השלום. ומי שלא ראה את משפחתה של אמי, משפחת אביעזר (עשרה אחים במקור, שרק אחד מהם נפל בטרם הספיק להעמיד צאצאים), מתכנסת לצלילי אקורדיון לסדר פסח של עשרות מסובים, לא ראה הילולת פסח מימיו.
כתבתי כאן בעבר על הישראליות שלי, שאינה זקוקה לאישור משום גורם פוליטי, ימין או שמאל, ישראלי או ערבי, שכן אני רואה בעצמי ענף של עץ הזית הראשון שצמח על אדמת הארץ. כך גם ביחסי למסורת: אני שר בנפש חפצה (בעיקר את המשפט "שתה אשתה ארבע כוסיות", מצווה שאני מקיים שלא כהלכתה עוד לפני שמתחילים לספר ביציאת מצרים) ובאמונה שלמה בזכותו של אדם שכל יקיריו מכונסים סביב שולחן עמוס בכל טוב להודות, להלל, לשבח, לקלס, לפאר ולרומם את חלקו בעולם הזה, גם אם אינו מאמין בעולם הבא.
המשפט "שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי" מתקיים בי ביתר שאת בשלושת הרגלים הפרטיים שלי, שהם אגב היחידים שבהם לא אוותר על חולצה לבנה מכופתרת סביב שולחן החג, בין שמונחת עליו קערת הסדר ובין שמונחים עליו כדורי פלאפל או תפוח בדבש, מנהג שלשמחתי לא רק ירשתי מהוריי, אלא אף הנחלתי לילדיי. טוויטר ופייסבוק, להתגושש בהן עם יריבים פוליטיים (וחמור מכך: עם אוהדי קבוצות שאינן הפועל חיפה ומנצ'סטר יונייטד), יחכו לי עד לחול המועד.
בינתיים, אם כבר גלשנו לכדורגל, אני מחבק את שכני ליציע שנקרא "עמישראל" כאוהד שקבוצתו כבשה שער ניצחון בדרבי ומנופף בצעיף הכחול־לבן שלי, שנשלף מהארון רק שלוש פעמים בשנה.