פעם לא היה אכפת לי מפסח. סתם עוד חג עם ארוחה. כשלא היה אכפת לי מיציאת מצרים, התמקדתי בהוצאת דברים מהארונות, את כל הבגדים, החפצים והשטויות החשובות מאוד בעיניי ששמרתי ליחידת הזמן המדויקת והספציפית ביותר בחייו של אדם - תקופת ה"שיהיה".

בהשראת יציאת מצרים, התמקדתי בשילוח בגדיי אל עבר ספסלי הנתינה שמפוזרים בשכונה. "שלחי את חפצייך", קרא אליי הקול הדמיוני. ואני, שמוצאת את עצמי בכל שנה עומדת כמו פרעה קשה העורף בניסיון לשחרר את הבגדים שכבר לא עולים עליי או שמזכירים לי תקופות נשכחות שלפעמים מוטב לשכוח, שלחתי. לא תמיד קל לשלח לחופשי את מה שמזכיר לך את שעשה לך רע. לפעמים צריך קצת אי־נוחות כדי לאזן ולהצליח לראות גם את הדברים הטובים. יום אחד, כך חשבתי, זה יקרה, אז כדאי "שיהיה".

כולם מחכים לו, אבל משום מה ה"שיהיה" הזה אף פעם לא ממש מגיע. כמו מלח שמבטיח לאישה שעומדת על המזח שיום אחד הוא יחזור, אבל הוא כבר עגן בנמל אחר, אבד בדרך, מצא מישהי שתהיה עבורו יותר קלה מזו שהשאיר מאחור או אולי טבע בסערה בלב ים. והיא עדיין עומדת על החוף ומחכה לו שיבוא. ואם הוא יבוא, אז חייב "שיהיה".

"שיהיה" הוא אחיו הקטן והמשלים של "יום אחד". יום אחד נעשה, נגשים, דברים יקרו בלי שנצטרך להחליט החלטות גורליות. יום אחד נצא לחופשי מהכלא הדמיוני שמכונה אזור הנוחות, שבנינו לעצמנו. "יום אחד" הוא יחידת זמן בועתית שמנותקת מכל הקשיים של ההווה. היא אופטימית, שמחה, רחוקה, אבל נדמית קרובה עד שלעתים ממש אפשר לגעת בה.

הבעיה עם "יום אחד" היא שמדובר ביחידת זמן חמקמקה. אנחנו אף פעם לא נדע מתי הגענו אליה. אז ליתר ביטחון, אם במקרה נגיע ל"יום אחד", אז "שיהיה". בשניהם ממילא לעולם לא נשתמש. עם השנים התחלתי להיגמל משלושה דברים: מהציפייה למלח, מההיערכות ל"שיהיה" ומזריקת האחריות על "יום אחד". נדמה שאי אפשר אצלנו אחרת, "שיהיה" לשבת אם יהיה סגור; "שיהיה" בארון למקרה שתפרוץ שוב מלחמה אטומית או כימית, שכוללת גם מגיפה; "שיהיה", כי אי אפשר לדעת מה יקרה. תקני, "שיהיה", אם ייגמר ופתאום לא תמצאי יותר.

נדמה שכל מי שגדל בישראל נולד עם מנגנון מובנה לציפייה לטראומה, לחוסר, לפחד שלא יהיה. גם אם במלחמות תמיד היה, עדיין אי אפשר להיגמל מ"שיהיה". כשנסעתי על כביש 90 הדרומי והבטתי על המושבים בדרך, שנראו מהכביש כהיאחזויות מבודדות, תהיתי מה קורה לאותם אנשים במזווה. כמה חלב יש להם כדי "שיהיה", ואיזה סליק חירום יש להם בבית למקרה שהכביש יוצף ולא תהיה אפשרות לצאת מהיישוב או להיכנס אליו. אין להם וולט, ויש מכולת שפתוחה במקרה הטוב חמש שעות ביום. איך מגיעות אליהם חבילות מהיום למחר?

אני מקווה שקניתם מספיק ביצים לפני החג, שיהיה. בכל זאת, כמו בכל שנה, גם הפעם הודיעו שיהיה מחסור. אני קניתי רק קופסה אחת. אישה אמיצה, בפסח, עם 12 ביצים במקרר שיגבילו אותה במצה בריי. אם בני ישראל יצאו ממצרים בזריזות והצליחו להתמודד 40 שנה במדבר בלי ערכת "שיהיה", אז אני לא יכולה?

אמא שלי פעם אמרה לי שתמיד כדאי שיהיה עוד אחד לספייר. אז שמתי ספיירים בארונות כמעט מכל דבר, עד שיום אחד כמעט פתחתי את הראש מאריזת "שיהיה" חדה שנפלה עליי מרוב עומס. מאז אין לי ספיירים, כשנגמר, אני קונה. ולפעמים חסר, אז אני קונה משהו אחר או מחכה קצת.

בהתחלה הציפייה הייתה מלווה בחרדה שאין, עד שהבנתי שאני לא באמת צריכה מה שאין, כדי שיהיה לי ל"יום אחד". אני בטוחה שכשיגיע היום הזה, לא ממש אבחין בו, אלא אתעסק ביום שיבוא אחריו. אז פעם באמת לא היה אכפת לי מפסח. סתם עוד חג עם ארוחה. ואחרי גמילה מסגידה לאלוהי הספייר, אין לי אפילו ארונות לסדר, או ספסלים למלא לזכר יציאת מצרים. חג האביב מזמן הפך לחג סופות המדבר. חג האלרגיה וחג הפריחות, ולא של הפרגים מתחת לבית. מישהו יודע לאן לעזאזל נעלמו פרחי הבר בגינות בין הבתים?

עונות השנה זזות ולפעמים פסח מרגיש כמו פורים ולפעמים כמו שבועות. ומה שווים החגים בלי הסבים והסבתות, שצריך לזכור להתקשר אליהם, אחרת הם נעלבים. וחוץ מזה, חג הפסח הוא חג החירות, אבל אני תוהה מי מאיתנו עוד באמת זוכר מה המשמעות האמיתית של חירות. אולי זה מסביר איך פעם באמת לא היה אכפת לי מהמשמעות האמיתית של פסח, אבל עכשיו פתאום ממש כן. 