החופש תלוי בסביבה שבה אתה חי, בחברה ובתרבות שלה. גם לחופש במדינה דמוקרטית יש מגבלות, כאשר הוא מתנגש עם חופש של אנשים אחרים. וצצה השאלה הפילוסופית העתיקה: האם בשם החופש מותר לעם אחד לפגוע בחופש של עם אחר? זו שאלה שקשה לענות עליה. הפילוסוף היהודי ישעיהו ברלין אמר פעם "חירות עבור הזאבים היא מוות לכבשים".
אני שב בזיכרוני לבעיה שבה דנתי לפני שנים, והפעם אני לוקח חירות לעצמי ושלא כמנהגי - נוגע בפוליטיקה ובסכסוך שלנו עם הפלסטינים.
במשך מספר שנים בשנות ה־80 הגשתי ברשת ב' תוכנית לילה בשם "לגעת בלילה עם רפי קרסו". זו הייתה תוכנית מגזין שעסקה בתחומים שונים: גוף, נפש, רפואה, תרבות ומעט פוליטיקה. באחת התוכניות, כאשר התחממו היחסים עם הגדה ועם הרצועה, אמרתי בשידור שיש להפריד הפרדה מוחלטת בינינו לבין הפלסטינים.
זכותו של העם הפלסטיני לחופש מובנת, ומתבקשת מאליה בעולם המודרני. כפי שאנחנו כלאום רצינו במדינה חופשית משלנו, אין סיבה שלא תהיה גם להם מדינה משלהם. באותה נשימה אמרתי והדגשתי - הפרדה מוחלטת. ניתוק מלא בינינו לבינם. אפילו התבטאתי במילים "חומת ברלין" ושדה מוקשים בשטח מפורז.
אם הם רוצים לבוא ולעבוד אצלנו, בבקשה. שיגיעו עם דרכון ורישיון עבודה, יעברו בגבול, ישלמו מסים ויקבלו זכויות עובד. אם אינם רוצים להגיע, הם יכולים ללכת לעבוד במדינות אחרות, ואם לנו יחסרו ידיים עובדות, נשלים את החסר בעזרת עובדים זרים ממזרח אירופה ומזרח אסיה, כפי שגם עכשיו אנחנו עושים עם העובדים הזרים שמגיעים לטפל בקשישים, לעבוד במסעדות שלנו ולסלול את תשתיות הרכבת הקלה, הכבישים והמחלפים ברחבי המדינה.
כאשר שתי מדינות חיות זו לצד זו וגבול ברור ביניהן, וכל מדינה היא ישות עצמאית, אין סיבה שכל תקיפה או רקטה משוגרת או בלון נפץ לא ייענו מיידית בתגובה מלחמתית אגרסיבית.
אני מודע לכך שזה לא כל כך פשוט כפי שזה נכתב, אבל הפרדה מוחלטת, גבול איתן ומפוקח ואין יוצא ואין בא אלא עם דרכון ורישיון עבודה, המאפשר גם שמירה על זכויות העובד ומניעת ניצולו וגם פיקוח עליו ועל מעשיו - כל אלה יאפשרו לנו חיים שקטים יותר וחופשיים יותר.