בינתיים מסע הניצחון של הביביסטים נתקע גם בחזיתות נוספות. החרדים, למשל, לא באמת משתגעים על התוכנית להשקיע את המדינה בחזרה בתוך הביצה הטובענית שממנה נחלצה זה עתה, בדמות בחירות חמישיות. משה גפני אמר את זה און ואוף רקורד בימים האחרונים.

השבוע הכריז עליו הליכוד מלחמה, לאור העובדה המצערת שגפני לא מוכן להתאבד, שוב, למען משפחת נתניהו. כנראה. על הדרך, גפני גם סיפר (לישי כהן) שנתניהו עמד להקים ממשלה (בתמיכת מנסור עבאס) ורק בצלאל סמוטריץ' מנע זאת ממנו. "סמוטריץ' מנע מהליכוד להרכיב ממשלה", אמר גפני, "הוא גרם לכך שהממשלה הרעה הזאת נמצאת. ההיסטוריה תשפוט אותו".

סמוטריץ' כבר שפט את עצמו עם שער עצמי מרהיב נוסף שהבקיע באותה אמירה אומללה, פשיסטית ומטורללת שבה הטיף לא לתת לחברי הקואליציה הנוכחית להיכנס לבית הכנסת בחג הפסח. מאז ועד עכשיו הוא מפרסם הבהרות שלא יבהירו לעולם את מהותו האמיתית של האיש שנעצר בזמנו על ידי השב"כ בחשד פעילות טרור: ככל שיהיה רהוט, קל תנועה ושפתיים, כך הוא קיצוני מסוכן, חסר עכבות ובעל נטיות דיקטטורו־פשיסטיות. הבעיה העיקרית שלו עכשיו היא איתמר בן גביר, שהפופולריות שלו באחרונה נוסקת הרבה מעל זו של סמוטריצ'ו. עכשיו, תארו לעצמכם שנתניהו חוזר לשלטון כששני אלה בקבינט.

נחזור לחרדים: בשבוע שעבר פרסם העיתונאי החרדי יצחק נחשוני בעיתון "משפחה" קטע מדהים למדי שבו סיפר על מגעים צפופים שניהל הרב יצחק שפירא, שתואר על ידיו כ"עתיר קשרים ומעשים", מול נציגים בכירים למדי של הממשלה. שפירא, איש חסידות גור ומקורב מאוד לאדמו"ר מגור, הביא את תוצאות מגעיו לאדמו"רים, חברי מועצת גדולי החסידות ולבכירי תורה נוספים. על פי הסיפור, הדיל אמור היה להיות סוג של רשת ביטחון מצומצמת וזמנית שיעניקו החרדים (בעיקר על ידי הימנעות מהצבעה בנושאים החשובים לממשלה), תמורת הקפאת כל "גזירות" הדת שהממשלה יוזמת.

המגעים היו מתקדמים מאוד אבל לא הבשילו. בדקתי מי זה אותו שפירא. ובכן, מדובר בבנו של "המנכ"ל של המדינה", הרב אברהם שפירא ז"ל, מראשי אגודת ישראל, שהיה אחד האנשים המשפיעים והחזקים בפוליטיקה הישראלית בשנות ה־80 וה־90. שפירא ג'וניור לא הלך לפוליטיקה, אלא מתמקד בעסקים. הוא מחובר לרבים וטובים בצמרת המשק, הכלכלה, הצבא והפוליטיקה שלנו. ולא, הוא לא מחרים אף אחד. הוא מדבר עם כו־לם, ובשפה אחרת לזו שלה הורגלנו. הוא מדבר על חיבורים, על אהבה, על הבנה, על היותנו שבט אחד עם זרמים שונים, ולא עם מפולג לזרמים שונים וסכסוכי דמים.

שפירא נתפס על ידי רבים בממשלת השינוי כאי של תקווה ושיתוף בין חרדים לציבור הכללי. הוא לא דג רקק. הוא מחובר לאדמו"ר מגור ומקובל על רבים בעולם החרדי. בכירים ביש עתיד מכנים אותו "הטוב שבטובים" ולראיה, הצלחתו להרגיע את הסכסוך העתיק בערד בין קהילת גור המתגוררת במקום לראש העיר ניסן בן־חמו והציבור החילוני. בית הרב, בצפון תל אביב, מהווה מקום מפגש דיסקרטי שבו מתרועעים אנשי צבא בכירים (בדימוס) לצד רבנים ומנהיגים חרדיים, רופאים, אנשי תרבות ופוליטיקאים. המכנה המשותף לכולם: הצורך הדחוף בשינוי השיח וגירוש הרוח הרעה שפוקדת אותנו בשנים האחרונות.

למה נכשלה יוזמתו של שפירא? כי כנראה עוד לא בשלה השעה. יש עדיין יותר מדי ליצמנים בסביבה. הביביזם ממשיך לתעתע בחלק ניכר מהקהילה החרדית. מתברר שהיפנוזה עובדת על כולם, חרדים כחילונים. האם יש לזה סיכוי בעתיד? כנראה שכן. אם החרדים יפנימו שהממשלה הזו כאן כדי להישאר (לפחות בינתיים), יכול להיות שהמסקנה המתבקשת תהיה להיחלץ מחיבוק הדוב הביביסטי ולהבין שיש בעולם אינטרסים חשובים יותר משמירה על משפחת נתניהו. קולות דומים אמורים לקום גם בצד החילוני, כדי שדיל כזה יתבצע.

אני כותב את הדברים אף שאני מגדולי התומכים ברפורמות שמובילים השרים מתן כהנא ויועז הנדל. למרבה המזל, הדילמה הזו נמנעה כרגע ממני, בעיקר משום שהחרדים עוד לא הבשילו. כשיבשילו, נדבר.