הסמיכות בין יום השואה והמראות המזוויעים הזורמים מאוקראינה היא משהו שלא ניתן להתעלם ממנו. אף על פי שאי אפשר להשוות - בממדי ההרג, בתכנון המוקדם ובעיקר - באידיאולוגיה העומדת מאחוריו, עדיין מתברר שגם ב־2022 בלב אירופה, מדינה יכולה לטבוח באזרחים ולהפר כל חוק בינלאומי אפשרי. כולל מעשים שנראים כאילו בקעו מתוך היסטוריה רחוקה של אונס, ביזה והרג המוני וחסר הבחנה. והכל בגלל שיוך אתני ולאומי. הרי רק צירוף המילים “קבר אחים" מעורר בקרב כולנו טראומות קדומות. שלא לדבר על התפאורה המוכרת. מזרח אירופה, שלג, שיירות פליטים.
ושוב, למרות ההבדלים הברורים, קשה שלא להרהר - עד כמה התפיסה שלנו, של ייחודיות השואה היהודית בהיסטוריה האנושית, היא מופרזת. וגם כל האלמנטים שנגזרים ממנה. בייחוד, תחושת הקורבנות הנצחית והצגתו של היהודי כשעיר לעזאזל כרוני, בתוך עולם ששונא רק אותנו. הדברים האלה לא נאמרים, חלילה, מתוך רצון להקטין את האירוע הכל כך טראומטי ונוראי הזה שפקד אותנו, אלא כדי לתת פרופורציה. כל ההיסטוריה האנושית רצופה במעשי טבח איומים ובטיהורים אתניים נרחבים. כולל כאלה שהצליחו למחוק עמים שלמים. אבל הזיכרון ההיסטורי הוא סלקטיבי. ונוטה להבליט רק אירועים מסוימים, הרבה בגלל מידת חשיבותם והשפעתם של הנפגעים. זה נכון לא רק לגבי השואה היהודית, שהתרחשה בלב העולם המערבי, ופגעה באוכלוסייה רבת־השפעה, אלא גם לגבי מה שקורה כרגע - למול עינינו - באוקראינה.
הזעזוע שלנו מהמראות שם נובע, בין היתר, מכך שמדובר באנשים אירופים, “מתקדמים", כאלה שניתן לצפות בהם ולדמיין את עצמנו במקומם. כל זה, בניגוד לאירועי דמים איומים לא פחות, אם לא קשים בהרבה, שמתרחשים כמעט כל הזמן ברחבי העולם השלישי. רק במאה הנוכחית מתבצע רצח עם בדארפור, מערב סודן, שבו נרצחו כבר מאות אלפים. במיאנמר, לשעבר בורמה, טובחים את בני הרוהינגיה המוסלמים.
ועוד לא הגענו לסין, שמתמחה בטיהורים אתניים, לרבות רדיפתם של אנשי הפאלון גונג. אם נחזור למאה ה־20, ניזכר בין היתר ברצח העם בביאפרה, ניגריה, שבו נהרגו לפחות 2 מיליון איש. בקמבודיה, גם שם כ־2 מיליון. ברואנדה, שם בני שבט ההוטו טבחו 800 אלף מבני הטוטסי. ועוד ועוד. למה כל אלה כמעט לא מדברים אלינו, בניגוד לנעשה באוקראינה? בגלל ההקשר והקרבה הרגשית. והתובנה הזו צריכה להדהד, גם בהקשר של השואה שלנו.
מהעבר השני, מה שקורה באוקראינה מביא גם לתובנה כמעט הפוכה מהראייה האוניברסלית שפירטתי עד לכאן. כי הוא מוכיח שגם בעולם מודרני ונאור, לכאורה, בסופו של דבר כמעט כל עם לבדד ישכון. ושמאחורי כל המילים היפות על סולידריות ומחויבות בינלאומית, עדיין - כמו תמיד - רק החזקים שורדים. חזקים, לאו דווקא במובן של כוח צבאי (אם כי, החשיבות שלו מתחדדת מחדש. עם כל הכבוד למערך הסייבר בצבא, ויש כבוד, מתברר שוב שאין תחליף ללוחמים), אלא של חשיבות בינלאומית. ושל חוכמה פוליטית שהיא לפעמים שונה מצדק אוניברסלי. ע"ע הצורך לשמר גם את היחסים עם רוסיה. יותר מזה, כשצופים במראות באוקראינה מתחדד דווקא העניין הלאומי.
כל מי שמשלה את עצמו בדבר רעיונות כמו מדינת כל אזרחיה, בתוך עולם מופלא שבו כולנו נחיה יחד בלי מחיצות של דת, גזע ולאום, יכול להיווכח באופן המחריד ביותר שתמיד יהיה מי שירצה להחריב את האוטופיה הזו. ולא יהסס לעשות זאת.
לפרטים, ניתן לפנות להיפסטרים של קייב. אלה שחווים עתה על בשרם את העובדה שהעולם הוא אכזר. ושתמיד יהיה מישהו שיראה בך אדם שונה ממנו, גם אם אתה חושב שאתה אזרח העולם. באזור שלנו, ספציפית, יש הרבה יותר מגורם אחד שישמח לראות יהודים מתים, וגם לסייע אקטיבית לחזון הזה. התובנה הזו הייתה תמיד ברורה, לנוכח זיכרון השואה. אבל מה שקורה כרגע באוקראינה רק מדגיש אותה. וגם את הצורך להיות מוכן בכל רגע לרע מכל, כי הרע לא הלך לשום מקום.