סיפור שהיה כך היה: יומיים לפני ערב פסח, כהרגלי בקודש, אני נזכרת בכל בדקה ה־99 ומצפה שהעולם יתגמש לכבודי ויבין ללו"ז האמהי שלי, אבל לא תמיד כך הדבר. הסתפרתי אצל הספר השכונתי, והבטתי על ציפורניי, הלק ראה כבר ימים טובים יותר, איך אלך לסעודות פסח ככה? הרי מה שווים השמלה החדשה, הפן ונעלי העקב אם הדבר הבולט ביותר מסביב לשולחן, הידיים האוכלות, המדפדפות בהגדה, האוחזות בבתי, נראות מוזנחות? מחשבות של אישה? ניחא, מתי זה הפך לפשע?
התחלתי בסבב טלפונים לקוסמטיקאיות. זו שתמיד מקבלת אותי אפילו לא ענתה לטלפון. “נו, בבקשה", סימסתי לה. “אין סיכוי, מרסל, חג פסח שמח וכשר", כתבה. מיד כתבתי לאחת אחרת, מישהי שהייתי אצלה פעם אחת, הייתה די טובה אבל בגלל מחירה הגבוה ופרצופה הזועף, לא התקרבתי שוב. “אני לא מקבלת לקוחות זמניות", סימסה לי חזרה (גם היא סיננה).
החלטתי שאלך ברגל, גם את כל ראשון אם צריך, עד שאמצא קוסמטיקאית שתיעתר לעטר את ציפורניי. רובן היו מפוצצות, ברמה כזו שנשים חיכו בחוץ לתורן, אבל איכשהו, באחת מהסמטאות שליד רחוב רוטשילד, ליד מסעדה מוזנחת שנראה שאפילו בעליה כבר אינם פוקדים אותה, מצאתי מכון קוסמטיקה קטן. אף על פי שהחנות ישנה מאוד, הרהיטים נראו חדשים ובכניסה היה ניחוח צבע טרי.
“שלום", קיבלה אותי בחיוך בחורה בת גילי.
“בבקשה תגידי לי שיש לך תור בשבילי", הסתכלתי בה מעט מיוזעת. היא ניגשה אל מכשיר המים והגישה לי כוס מים צוננים, לגמתי אותם בפעם אחת.
“מה את צריכה לעשות?", שאלה ומילאה לי שוב את הכוס. הייתה לה שומה גדולה באמצע הפנים, היא לבשה חולצה ילדותית של אלאדין והבטתי על ציפורניה. לא ארחיב, אבל הסנדלר באמת הולך יחף.
“לק, לא משנה לי אם ג'ל או רגיל, העיקר שלא אלך ככה לחג".
היא הביטה בי, הציצה בשעון ואמרה, “אז מהר, שבי!".
עשיתי כדבריה, רציתי לחבק אותה באותו הרגע, להצדיע או אפילו לשלם מראש על המחווה הזו, אבל עוד לפני שסיימתי לחשוב, היא החלה לשייף את ציפורניי ולהסיר את שאריות הלק הקודם. הייתה שתיקה בינינו, פעם אהבתי שתיקות, אבל בזמן האחרון, מאז שבבית אלו רק אני ותינוקת שטרם יודעת לדבר, השתיקות מעיבות עליי.
“את חדשה פה?", ניסיתי לפצוח בשיחה. “כן, פתחתי לפני חודש, אבל כמעט ולא יוצא לי להיות פה".
“למה? לא חבל על הכסף? יש המון שמחפשות".
“אני באמצע ארגונים לחתונה", אמרה.
הבטתי על אצבעותיה, לבדוק אם יש לה טבעת אירוסים, אבל לא הייתה אחת כזו.
“מזל טוב", חייכתי אליה, “מתי החתונה?".
היא שתקה, הביטה בי, כנראה שנזכרה שאנחנו לא מכירות ואין סיכוי שאדע את מה שהיא תכף תספר ואמרה: “לא לא, זו לא החתונה שלי, אני מארגנת חתונה לכלה מעוטת יכולת".
“שאפו", אמרתי לה, “מצווה גדולה". הסלולרי שלה הבהב והבהב. “את רואה?", הראתה לי, "זה ההוא מהאלכוהול, הוא רוצה לדעת איזה סוגים להביא, ובערב אני הולכת איתה ועם הארוס שלה לבחור שיר חופה אצל הדי־ג'יי".
“נהדר", אמרתי, “את עוזרת להרבה כלות? איפה אפשר לתרום?".
“לא, רק לאחת, זה נורא קשה. זו הפעם הראשונה והאחרונה", אמרה ולא הוסיפה, אחר כך הגישה לי את מניפת צבעי הלק ובחרתי אדום, כרגיל, כמה שינויים אפשר בשנה אחת?
הפעם שתקתי אני, תשובותיה היו קצרות ולא רציתי לכפות עליה שיח.
אבל אחרי שהטלפון הבהב וצלצל ושוב הבהב, היא שיתפה מרצונה: “סבתא שלי, ניצולת שואה, אני נכדת הזקונים והיחידה שקרויה על שמה", אמרה. “יש לה אלצהיימר, עוד איזו מחלת ריאות וחלום אחד שעוד לא התגשם".
“מה החלום?", שאלתי.
“לראות אותי כלה, רק על זה היא חוזרת כל היום, לראות את בת שבע כלה".
“יש לך חבר?", התעניינתי.
“לא ויש לה רק עוד כמה חודשים, אז החלטתי שאארגן חתונה לכלה שצריכה את זה, ביקשתי תרומות מכל העולם ואת עשרת אלפים השקלים שנותרו, נתתי מכיסי, הם יחזירו לי במתנות, אני מניחה".
“למה את עושה את זה?", לא הצלחתי להגיע להבנה מדויקת.
“אקח את סבתא שלי אל האולם, פעם היא מזהה אותי ופעם לא, כשתסתיים החופה שלהם, אסיע את כיסא הגלגלים שלה אל החופה וכשכולם ייכנסו אלבש שמלה לבנה ואגיד לה שעכשיו אני מתחתנת".
אני אדם כותב, שמעתי וראיתי דברים בחיי, אבל נשבעת שכזה טרם ראיתי. לרגעים חשבתי שהיא מסתלבטת עליי, שהיא מזהה אותי, יודעת מי אני ומוכרת לי סיפור מופלץ בשקל תשעים. אבל תמונות סבתה שהציגה לי בפלאפון שלה, השיחות הטורדניות מכל מיני ספקים והרצינות שבה דיברה איתם הוכיחו לי שהיא דוברת אמת.
“תגידי, ואם סבתא שלך תבקש לראות את החתן?".
“אגיד לה שהוא עוד מעט יבוא, היא תרפה ובטח תשכח, העיקר שתראה אותי תחת החופה ובשמלה לבנה".
“הכלה לא תכעס?", התפלאתי.
“הסברתי לה את העניין, אמרתי לה שזה החלום של סבתי ובזכותה אני עושה את המצווה הזו, אז היא גם הבטיחה לי את ההינומה שלה".
היא מרחה את הלק והכניסה את ידיי אל מכונת הייבוש. ראיתי דמעות בקצות עיניה.
“את תהיי כלה יפה", אמרתי, “העיקר שסבתא בת שבע תהיה מרוצה. את רוצה להתחתן?", העזתי ושאלתי, כבר לא עמדה בינינו המבוכה. “רציתי, הוא משך אותי יותר משש שנים ולפני חצי שנה, כשנכנסתי להריון, חתך את זה סופית".
“והילד?", שאלתי והתחרטתי.
“יהיה אחר, העיקר שסבתא שלי תהיה מאושרת", הכניסה שוב את החתונה הפיקטיבית.
לק הג'ל שהיא מרחה לי היה מהטובים שעשו לי אי־פעם. לקחתי את כרטיס הביקור שלה והבטחתי לה ביקור נוסף בקרוב. “אולי תישארי לקפה?", פגשה בדידותה את בדידותי הרגעית, “אני בדיוק מכינה גם לעצמי".
ישבנו שתינו ולגמנו קפה ברזילאי טעים. אחר כך הדגימה לי איך תיכנס אל החופה ועם איזה שיר. “את רואה? כיסא הגלגלים של סבתא יעמוד בצד והיא תמחא לי כפיים, בדרך אעצור, ארכן אליה ואנשק אותה, היא תתרגש, נכון?".
“בטח, מאוד תתרגש", חיזקתי. רציתי להגיד לה שזכתה במצווה, גם לגרום לסבתה אושר טהור טרם מנוחת עדי העד וגם לערוך חתונה לזוג מעוטי יכולת. רציתי להגיד לה שלא צריך יותר מזה, וגם אם יבוא זה שתאהב בכל לבה, אין צורך בחופה הזו, בפאר, בשירים, בקייטרינג, אפשר פשוט לאהוב, רגיל, בלי טקסיות.
“את יודעת שסבא וסבתא שלי התחתנו בגטו?", שאלה, “הוא ליפף לה טבעת משני זרדים ולא דרך על שום כוס, רק עשה בכאילו, סבתא שלי סיפרה שזה היה הרגע הכי אמיתי שהיה לה בחיים".
“אז גם לך יהיה כזה, עם חתן, בלי חתן, מה זה משנה? סבתא שלך תהיה שם, עיניה יזהרו ומעליכן חופה לבנה, מה עוד צריך?".
“את זה", אמרה, פתחה מגירה, שלפה קופסה והוציאה משם טבעת שליפפה משני זרדים וצבעה בלק שקוף כדי שלא יפרדו זה מזה. “אבל לפני זה, אבקש ממך ללכת, אני רוצה להספיק ולעשות לעצמי לק, שאהיה יפה בחתונה שלי", קרצה לי, “שלא יגידו שהסנדלרית הולכת יחפה".
שילמתי לה, חיבקתי אותה למזל טוב ויצאתי מהחנות, תוהה אם קרה הרגע כל המקרה המשונה הזה או לא. מכונית חנתה מול החנות, יצאה ממנה אישה בלונדינית וגבוהה ובידה קולב עם שמלת כלה עליה.
כן, זה קרה.
83 שנה חלפו וזה עדיין קורה,
לעזאזל.