חמישה בעקבות אחד: בחזרה לתעלומת עצירת הטנק מדגניה

מי שחולף סמוך לטנק שניצב בכניסה לקיבוץ דגניה, אולי יפספס את החור שנפער בו לאחר שנפגע מפגז. אלא שהירייה הזו שפגעה בטנק היא זו ששינתה את מהלך מלחמת העצמאות בצפון ומנעה מהסורים להתקדם ולכבוש את צפון הארץ.

ב־20 במאי 1948 כוחות השריון הסוריים שכבשו את צמח, עשו את דרכם לעבר דגניה תוך כדי ירי מרגמות בלתי פוסק. עם עלות הבוקר התקדם טנק סורי מדגם R-35 לכיוון דגניה א'. הירייה שפגעה בו עצרה אותו. לאחר הפגיעה נסוגו הכוחות הסוריים ועברו לתקוף את דגניה ב', גם שם הם נבלמו. למי מגיע הקרדיט על הפגיעה הישירה? לשאלה הזו יש חמש תשובות וחמישה אנשים שונים שאמרו: אני עצרתי את הטנק ושיניתי את ההיסטוריה.

האם זה היה יצחק עשת, דוד זרחיה, שלמה אנשל, שלום הוכבאום או ברוך (בורק'ה) בר לב? לאחרונה עלתה בתיאטרון הקאמרי ההצגה “הטנק" (ההצגות הבאות: 19 ו־20 במאי), המבוססת על ספרו של אסף ענברי, שיצא ב־2018 וגולל את חמש הגרסאות למעשה הגבורה. המחזה, שאותו כתבו יואב שוטן־גושן ועירד רובינשטיין, שגם ביים, מביא אל הבמה את נקודות המבט השונות לאירוע ויוצר גשר למלחמת יום הכיפורים.
לרגל ההצגה הפגשנו בין בניהם ובנותיהם של ארבעה מהלוחמים (ילדיו של ברוך בורק'ה בר לב העדיפו שלא להתראיין לכתבה) לבין השחקנים המגלמים את הוריהם.

הגרסה של יצחק עשת:

עשת, שנפטר בשנה שעברה בגיל 98, היה לוחם גולני אשר שירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי וצבר ניסיון על מטול פיא"ט. “ידעתי שהטווח של פיא"ט הוא 60 מטר מקסימום, אז יריתי פגז ראשון וראיתי שהוא לא הגיע לטנק, התקדמתי ויריתי מהמותן עוד פגז ושוב לא הצלחתי לפגוע. בפגז השלישי הצלחתי לפגוע בטנק, ונפצעתי מהרסיסים של הפגיעה", אמר בראיון למודי שניר במסגרת פרויקט תיעוד דור תש"ח.

ענת ויואל עשת והשחקן דודו ניב

“ברגע ששמעתי שתיאטרון הקאמרי מתכנן הצגת תיאטרון על פי הספר ‘הטנק', קראתי את הספר המרתק שבו חמישה אנשים, שכל אחד חי את האמת שלו, הרציונלית לגמרי, על כך שהוא עשה מעשה מסוים", אומר השחקן דודו ניב, המגלם את עשת. “הסיפור גרם לי לגשת לראות מי האנשים האלה, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. הרגשתי שיש הבדל בין הדמויות בספר לבין הדמויות בהצגה לבין האנשים האמיתיים".

מה חשבת על דמותו של יצחק?
“צפיתי בראיונות של יצחק והבנתי שהוא אדם מרתק. האיש עשה מעשה גבורה וזה לא משנה אם אחרים עשו בו־זמנית אותו דבר. ליצחק עשת האדם, כמו לכל אדם, היה את הרצון לזכות בהכרה על מה שהוא עשה, שזה לגיטימי לגמרי. במחזה, יצחק מלא באמונה וברצון שיכירו במעשה הגבורה שלו. ויש רגע אחד, שבו הוא רואה אדם שנמצא במצוקה, אדם שגם הוא טען שעשה את אותו מעשה בדיוק, אבל האדם הזה הוא אב שכול שאיבד את בנו במלחמת יום הכיפורים.

עשת מוכן למחול על כבודו ולהגיד ‘אני יודע מה שעשיתי, ואם מישהו אחר זקוק לחיזוק של מעשה גבורה כי הבן שלו נפל - אני אתן לו את החיזוק הזה'. ככה בחרתי להסתכל עליו. לא זכיתי להכיר באופן אישי את יצחק, אבל החלטתי להכניס לדמות שלו את התחושות שלי ממה שהכרתי מאבא שלי וסבא שלי, עם ההצלחות והתסכולים שהיו להם בחיים וגם לי. ככה אני רוצה ללכת איתו, עם האהבה שיש בו כלפי אדם והחמלה שיש בו והידיעה שמה שהוא עשה - הוא עשה. אף אחד לא ייקח לו את זה".

ענת ויואל, איזה אדם היה אביכם?
ענת: “דודו קלע לאופי של אבא: הוא היה אדם רגיש, איש של אנשים. קראו לו ‘העובדת הסוציאלית של המשפחה', כי הוא תמיד הושיט יד לעזרה, נתן אוזן קשבת לאנשים, בין אם הכיר אותם ובין אם לא. במסגרת עבודתו רבת־השנים ב'סולל בונה' הוא עזר רבות. היה איש אכפתי מאוד".

עד כמה סיפור דגניה היה נוכח בחיים שלו?
יואל: “הוא ליווה אותו כל הזמן, אבל לא היה מתוסכל מהעובדה שלא הכירו בו. אבא סיפר שרצו לתת לו את עיטור הגבורה, אבל דוד בן־גוריון הטיל וטו כי טען שיותר מדי פלמ"חניקים קיבלו עיטורים. אני עצמי השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כטנקיסט, והסיפור ההרואי של אבא שלי ליווה אותי גם בשוך הקרבות בתעלת סואץ".

ענת: “הסיפור ליווה את אבא, אבל הוא לא היה אובססיבי לגביו. בכל פעם שמישהו היה אומר: ‘אני זה שעצר', הוא הבהיר שגם לו יש צד בעניין. הוא ידע על האמירות האחרות וקיבל אותן, אבל היה חשוב לו להדגיש גם את הצד שלו. המשפחה הייתה מאוד גאה בו על כך. באותו קרב הוא נפצע, אבל הוא לא טרח לקבל את אחוזי הנכות שלו כי חשב שלא צריך לקחת מהמדינה כסף. גם זה מעיד על הדמות שלו".

מה חשבתם על הגרסה שלו?
ענת: “בבדיקה בליסטית הייתה הוכחה שהחור שנפער בטנק למעלה, יכול היה להיגרם רק מלוחם שעמד והפעיל את הפיא"ט. כלומר אם הפגז נורה ממצב שכיבה, הוא לא יכול היה להגיע לצריח. בגלל שאבא הפעיל את הפיא"ט מהגובה, הוא נפגע מההדף ונותר עם רסיס מתחת לעין שלא הוצא מעולם. בכל חילופי מזג אוויר זה היה משפיע עליו וכואב, וזו הייתה מעין תזכורת למעשה שלו".

מה אתם חושבים על החלטת הקאמרי להפוך את הספר להצגה?
יואל: “זו סגירת מעגל מבחינתנו, כי אבא מקבל את הכבוד הראוי לו".
ענת: “יש לי השגות על כך שבשם הספרות אסף ענברי הרשה לעצמו לחטוא באי־דיוקים. אבל אני שמחה שהטנק עולה למודעות ומותיר את השאלה פתוחה. זה כנראה לא משהו שאפשר לפתור ואולי לא צריך לפתור".
דודו: “בהצגה אני מגלם גם את משה דיין, גיבור ישראלי ואייקון. אבל מי שבעיניי הוא גיבור אמיתי, בלי כמובן לפגוע בכבודו של דיין, זה יצחק עשת. אתה יכול להיות גיבור בקרב וזה לא בהכרח אומר שאתה בנאדם. יצחק עשת הוא לא רק גיבור - הוא בנאדם".

הגרסה של דוד (דוידסקו) זרחיה:

במכתב ששלח זרחיה אל מזכיר דגניה א' ב־30 באוקטובר 1960 הוא סיפר: “הייתי סגן מפקד מחלקה בגדוד 23 פלוגה ד' מחלקה 15, שהגיע למשק יום לפני התקפת הטנק הסורי. מפקד המחלקה שלי, ראובן פקר, שראה התקרבות טנקים למשק, שלח אותי לבדוק את הנעשה, ממנו קיבלתי פקודה מפורשת להשמיד את הטנק. צירפתי אליי את טוראי מימון רחמים עם מקלע ברן ויצאתי לבצע המשימה, כשברשותי שני רימוני מילס ורובה. התקדמתי וזחלתי מתחת לגחון הטנק בחלקו הקדמי.

"דפקתי באבן על גחון הטנק ונכנסתי בשיחה (בערבית) עם הצוות. דרשתי כניעתם. אחרי הבטחה שלא יאונה להם כל רע הסכימו לנטוש את הטנק ולהיכנע. מפקד הטנק פתח מדף הצריח ורצה לצאת ממנו. באותו זמן פתחה כיתה בפיקודו של מ"כ יאיר ליפשיץ (יליף) באש רובים ומקלעים כי לא הייתה מובנת להם כוונתו של צוות טנק האויב להיכנע, שכן הייתה בעמדות כ־200 מטר ממקום הימצאו של הטנק. מפקד הטנק שלף אקדחו, ירה ברחמים מימון ופצע אותו ברגלו, ואז על סיפון הטנק טיפסתי וזרקתי רימון בתוכו. קפצתי אחרי מחסה, והטנק התפוצץ והמשיך לבעור. מפקד הטנק היה ללא רוח חיים, כולו שרוף בחצי הגוף התחתון, לקחתי את אקדחו והורדתי את הגווייה מהטנק".

זרחיה לחם גם במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, שבה שימש כקצין חימוש בדרגת סא"ל. הוא שכל את בנו הבכור, סרן שבי (שבתאי) זרחיה, שנהרג בקרבות בתעלת סואץ מירי המצרים עת הופגז הטנק שלו ונפל מדוברה אל המים. במשך שלושה ימים היה האב ליד התעלה, מחכה לחילוץ שימשה את הטנק ובו גופת בנו מהתעלה.

עוזי זרחיה והשחקן יואב לוי

“לפני שנכנסתי לתפקיד לא הכרתי את הסיפור במלואו", מודה השחקן יואב לוי, המגלם את זרחיה. “זכרתי טיול בצפון שעשיתי כתלמיד בית ספר, שמדריך מדגניה סיפר שהטנק נעצר על ידי אדם אחד מהקיבוץ, שלום הוכבאום. כשקראתי את הספר ואת המחזה, נדהמתי לגלות שיש עוד ארבעה אנשים שטענו שהם עצרו את הטנק, וזה הכי ישראלי שיכול להיות. מבלי לדעת אפילו שאגלם את דמותו של דוד זרחיה, משהו בסיפור שלו משך אותי יותר מכולם. אולי בגלל הסיפור של אדם נאמן למדינה ופטריוט אמיתי ואיש צבא, שמזכיר את אבא שלי. אני רואה בתפקיד שלי שליחות".

עוזי, עד כמה סיפור הטנק ליווה את אביך?
“הוא לא היה הדבר המרכזי בחייו. אבא יליד חיפה, דור שישי בעיר. כשהיה צעיר התגייס לתפקיד שוטר ברמות מנשה ואז המשיך לצבא הבריטי, לחם במלחמת העולם השנייה, וחזר למלחמת השחרור וקיבל שני צל"שים במהלך השירות. הסיפור של הטנק היה אחד מהנושאים שהוא לקח בהם חלק אבל בטח לא העיקר.

"רחמים מימון וראובן פקר, שהיו חלק מהסיפור, דחפו אותו בתקשורת וכעסו על שלא מזכירים את אבי. אבל הוא עצמו לא חיפש את הפרסום ולא התעסק בזה. מה שהיה טרגי עבורו היה מותו של אחי, שבי, שהיה קצין בשריון ונפל כשניסה להציל טנקיסט שלא הצליח לצאת מהטנק. זה ממש גמר אותו. הוא לא השלים אף פעם עם מה שקרה עם אחי, אבל תמיד שמר על אופטימיות. הוא היה איש אוהב מדינה ואהב אנשים".

“בשנת 1948 דוד היה לוחם צעיר, שעשה מה שאפשר והלך לאן ששלחו אותו", אומר לוי. “אני בטוח שהיה בקרב בדגניה ברדק אחד גדול, ומאמין לכל החמישה, כי זו עבודת צוות וכולם ניסו לתת יד כדי להביס את האויב. יש אירועים בצבא שכולם יורים לאותו כיוון ואתה לא יודע מי בדיוק פגע בו. מי פגע בטנק? אני לא יודע להגיד. אבל אני בוחר לתת את הקרדיט לכל החמישה.

"במלחמת יום הכיפורים עבר דוד תהליך בלתי נתפס של הבנה שהוא לא יזכה לראות את בנו בחיים. בכל הצגה, כשאני לובש את הבגדים שלו, אני חושב על הרגע המצמרר הזה. אני מודה על הזכות שניתנה לי להיות קול של המשפחות השכולות בכלל ושל דוד בפרט, כדי שאנשים יידעו מה עבר על הלוחמים במדינה הזו. זו המשמעות העיקרית של התפקיד, ואני מקווה שאני עושה אותו כמו שצריך".

“אבא נתן הכל למדינה, והמדינה לקחה את היקר לו", מוסיף עוזי. “הייתי אז בן 14. אני זוכר שהוא הגיע הביתה משדה הקרב, לאחר שראה את בנו מת, ובישר לנו את הנורא מכל".

איך אתה מרגיש עכשיו, כשסיפורו של אביך עולה על הבמות?
“אני ברגשות מעורבים. אנחנו לא אנשים שאוהבים פרסום ולא היינו אף פעם באור הזרקורים. אבא לא אהב להתראיין, הוא היה אדם צנוע, שלא אהב להתבלט ועזר לאנשים בשקט. מצד שני, אני שמח שמספרים מי הוא היה ומה הוא עשה. לכאורה הסיפור עולה סביב קונפליקט, אני בכל אופן בטוח שלאחרים גם היה חלק. כולם אנשים טובים שנלחמו למען מדינת ישראל".

הגרסה של שלמה אנשל:

שלמה אנשל עלה לארץ מגרמניה עם האונייה “פטריה" בשנת 1940. הוא היה לוחם בגדוד 14 של גולני והוכשר להשתמש בפיא"ט כששירת בצבא הבריטי כלוחם בבריגדה היהודית. הוא השתתף במילואים במבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. הוא עבד באגד ואחר כך היה חלק מיחידת הצלפים של המשטרה. הוא נפטר לפני שנתיים, בגיל 96. “פעלתי מתוך אינסטינקט", סיפר אנשל בראיון למודי שניר במסגרת פרויקט תיעוד דור תש"ח.

“ראיתי שאין לי שדה ראייה מלא, השארתי את הפיא"ט מאחור והתחלתי לזחול שניים־שלושה מטרים בכדי לראות את הטנק ולדייק. זחלתי בחזרה והבאתי את הפיא"ט, התחלתי להתמקם ולתפוס מקום לירייה. הפגז הראשון עף מעל הטנק ולא פגע בו; בפגיעה השנייה שוב הפיא"ט עבר מעל הטנק; נותר לי פגז אחד אחרון ויחיד, ויריתי את השלישי ושמעתי ‘בום'. אחרי כמה רגעים נכנס האשנב של הטנק מקדימה, הוא התרומם ויצא אחד עם חצי גוף, היה לו כובע מקושקש, מעיל עור ואקדח ביד. הוא התחיל לצעוק משהו בערבית, ואמר - ‘אם אני צריך למות פה, אני לוקח איתי כמה יהודים'. אז ירה עליו מישהו צרור והוא נפל עם חצי הגוף קדימה על הטנק כשרגליו נשארו למטה. אז נזרק לתוכו בקבוק מולוטוב".

אסף אנשל והשחקן שמחה ברבירו

“כשפנו אליי מהקאמרי, הלכתי לחפש את הספר של אסף ענברי, קראתי אותו ונכנסתי לתוך הסיפורים", מספר שמחה ברבירו. “כל הנושא של מיתולוגיה ישראלית כל כך עניין אותי, עד שנסעתי לדגניה, נפגשתי עם מנהלת הארכיון בדגניה וראיתי את הטנק המדובר. התחלתי לחקור לגבי שלמה אנשל, ושמתי לב לכמה דברים עיקריים שחיברו אותי אליו".

מהם?
“יש הרבה נקודות ממשק בין שלמה לבין אבא שלי. גם אבא שלי, למשל, עלה לארץ באוניית מעפילים היישר לספינות מלחמה. אנשל היה אדם ישר. כשהוא עבד באגד והציעו לסדר לבן שלו עבודה שם, הוא סירב כי לא רצה שיחשבו שהוא עושה טובות למשפחה. זה מעיד על שיעור הקומה שלו. באופן אישי אני מתחבר אליו גם בהתנגדות שלו לחלטוריזם כאידיאל, השחצנות המיליטנטית, היושרה והנאיביות מעידות על אדם שהוא מלח הארץ".

אסף, עד כמה סיפור הטנק בדגניה ליווה את אביך?
“בסוף שנות ה־70, כשהבן של אחי סיים קורס קצינים בצה"ל, הם עברו בדגניה ונכנסו לראות את הטנק. השלט שהיה שם אז הכריז על מי שהפגיזו את הטנק כלוחמי דגניה ואחרים. ה'אחרים' היה מה שהביא לאבא שלי את העצבים".

“שלמה טען שהוא לא מתעסק בסיפור הזה כי הוא צריך לחשוב על הפרנסה והדאגה למשפחה שלו", אומר ברבירו. “לא היה לו זמן לזה אז".
“בשנותיו האחרונות, הסיפור היה משמעותי עבור אבי", אומר אנשל. “כשיצא לפנסיה בגיל 70, הוא מצא את עצמו עם הרבה זמן פנוי. אבא שלי, היקה, החליט לכתוב מכתבים לארכיון צה"ל. הוא פתח בלוג ובזמן שנשאר לו נלחם את המלחמה. לא על כבודו, לא היה חשוב לו שהשם שלו יופיע כמי שפגע בטנק. היה חשוב לו שאותם ‘אחרים' כפי שנכתב באותו שלט, יקבלו את הקרדיט.

"אלו שלחמו איתו בשוחות דגניה באותו קרב. הם היו לוחמים של צה"ל ולא ‘אחרים'. אבא לא דיבר על מעשי הגבורה שלו. בסוף ימיו היינו צריכים להוציא ממנו בכוח את הסיפורים האלה, וגם אז הוא סיפר עליהם כקטע תיעודי ולא העיד על עצמו. אבל ברגע שהדגניות נלחמו בו, הוא נעמד על הרגליים האחוריות ונלחם בהם בחזרה".

“כששאלתי את חברי דגניה שאלות על המקרה, בשלב מסוים הפסיקו לשתף איתי פעולה", טוען ברבירו. “הם לא רצו לפגוע במיתוס החזק של דגניה".

“אמרתי לאבא שלי שהוא לא נלחם נגד אדם או מערכת פשוטה, הוא נלחם נגד מיתוס ואף אחד לא ירצה להתנתק מהמיתוס שלו", מציין אסף.

איך אתה מרגיש עכשיו, כשסיפורו של אביך עולה על הבמות?
“זה מרגש מאוד ובעיקר משמח שמורשתו ממשיכה לחיות גם בדורות הבאים".

הגרסה של שלום הוכבאום:

“זה היה היום המר ביותר במערכה הישראלית, הם הפגיזו אותנו ונשארנו עם כוח מצומצם ביותר שניסה לעצור אותם מלהתקדם לכיוון הקיבוץ", סיפר הוכבאום בראיון לתוכנית “זה הסוד שלי". “מתוך שורת הטנקים פרץ טנק, הפיל את הגדרות וירה לכל עבר. באותו רגע ראיתי שאין ברירה, תפסתי את שני בקבוקי המולוטוב ובמרחק של עשרה מטר הזדחלתי והתקרבתי לטנק, השלכתי את הבקבוקים לחלק האחורי והקדמי של הטנק. מיד אחרי זה חברים זרקו בקבוקים נוספים והטנק עלה בלהבות".

הוכבאום, יליד גרמניה, עלה לארץ ב־1946 לבדו. כל משפחתו נספתה בשואה. הוא התגורר בדגניה, הקים בה בית ומשפחה. ב־1976 שם קץ לחייו. בן 52 היה במותו.

שיר הוכבאום והשחקן מיכה סלקטר

“באומנות כמו באומנות, אתה מתחיל מניצוץ אמת והולך לכיוון שלך, כך יצרתי את האיש, שהוא בטח לא אחד לאחד שלום הוכבאום אבל הוא שלום הוכבאום שלנו", מספר מיכה סלקטר, המגלם את הוכבאום. “ההתרשמות שלי ממנו הייתה מאוד עמוקה. בראיון שלו ב'זה הסוד שלי' ראיתי אדם גבוה, סמכותי וחסון שסיפר את הסיפור שלו".

“לסבא שלי היו 11 אחים ואחיות, כך שאם המשפחה הייתה שורדת את השואה, זו הייתה צריכה להיות משפחה מאוד גדולה ואמידה", מספרת שיר הוכבאום. “אבא שלי, שנולד בגרמניה, היה בן 18 כשפרצה מלחמת העולם השנייה ועד גיל 23 הוא ‘בילה' בכמה וכמה מחנות ריכוז ועבודה, כי הוא היה מאוד חזק פיזית. החוזק הפיזי שלו ליווה אותו כל חייו, וזה מה שעשה אותו גדול מהחיים. הוא היה יכול להרים את שקי התבואה בקלות על הכתף. היה לו חוזק נפשי ופיזי, ולכן בסוף דרכו, ההתאבדות שלו הייתה כל כך מפתיעה, כי הייתה התמוטטות של אדם חזק. אנשים בדגניה סמכו על החוזק שלו ונשענו על היציבות והרוגע שלו".

עד כמה ליווה אותו סיפור הטנק בדגניה?
“זה היה כל החיים שלו. הספר עשה לאבא שלי עוול. בגזרה של דגניה היו המון לוחמים, אבא שלי לא היה היחיד שם. לכולם היו בקבוקי מולוטוב וכולם זרקו על הטנק, אבל אין לאף אחד ספק בזה שאבא שלי טיפס על אנשים כדי לזרוק את הבקבוק לטנק, והנהג עלה בלהבות ונהרג. הם היו שם כי לא הייתה ברירה, זה היה או לפעול או למות. אף אחד לא טען לכתר, הם רק מסרו גרסאותיהם לגבי מי מהם פגע בטנק. אבל אין ספק לאנשים שהיו שם ולאבא עצמו, שזו עבודת צוות, ושאבא שלי היה הראשון שזרק בקבוק מולוטוב לתוך תא הנהג והרג אותו".

איך את מרגישה עכשיו, כשסיפורו של אביך עולה על הבמות?
“אדם מת פעמיים: פעם אחת כשהוא מת ופעם שנייה כשמפסיקים לדבר עליו. אבא שלי לא מת בפעם שנייה כי לא מפסיקים לדבר עליו. אני שמחה שיש מחזה שמחזיר את סיפורו לחיים".

הגרסה של ברוך (בורק'ה) בר לב:

אל"ם בר לב היה מפקד כיתת גדנ"ע וחבר משק דגניה. לפי הגרסה שלו, הוא יידה מספר בקבוקי תבערה לעבר הטנק והבעירו. כשהטנק עלה באש, הלוחמים הסורים קפצו ממנו ונמלטו על נפשם.