דווקא באביב, כשהכל מסביב מתחיל ללבלב ולפרוח, הוא מרגיש קשיש. ניחא בקיץ או בחורף, כשחם מדי או קר מדי וכל מה שמתחשק הוא לשוב הביתה במהרה אל קורת הגג היבשה או אל אוויר המזגנים הקריר. מילא בסתיו, עונה שבה מתקדרות אפילו הפנים היפות בעיר, בדאגה שמא לא ימצאו בן זוג לקנן עמו ביום סגריר, בעוד הוא יכול להתנחם בעובדה שבחייו לפחות הרוב ידוע מראש. זה רק האביב שפוצע אותו. וניחא, לו היה פוצע אותו על משהו שהוא בר־תיקון, כמו צורך דחוף בדיאטה, אבל מה יכול לעשות אדם באשר למניין שנותיו המצטברות כמו הקמטים הקטנים שהופיעו בצווארו, כמעט יש מאין?

הוא נזכר בשיר על ההוא שהיה זקן בשביל רוק'נרול אך צעיר מכדי למות, ותוהה אם הוא כבר שם, בתווך, בין השלב שבו עוד מתכננים תוכניות לבין השנים שבהן נפרדים מהן בהדרגה. הוא משקיף על הצעירים מסביבו ולא מצליח לקנא אפילו בהם. כלומר כן, על חיים שעתידם עוד לפניהם, בהחלט, אבל לא על כל השאר: שיברון לב, אהבה גדולה שדועכת אל תוך שגרה וניצתת מחדש רק ברגעי חסד, שהולכים ומתרחקים מאוד זה מזה. על זוטות בעבודה, על קשיי פרנסה של תחילת הדרך, על הריון ראשון ולידה שמתחלפים בחודשים ללא שינה ובים של דאגות. לא, הוא לא מקנא בהם על מה שמחכה להם בהמשך הדרך, אלא רק על כך שהם עדיין לא יודעים מה צופן להם העתיד.

ומה צופן לו עתידו שלו? נכון שאין איש יודע מה ילד יום, אבל מדי פעם הוא מקבל גלויה מהעתיד דרך הדור הקודם, זה שהולך ונעלם. לדאבונו הוא לא רואה שם שום דבר שמשובב את נפשו: פרידה אטית מתפקודי הגוף, לעתים אף מתפקודי השכל, עד שגם בני המזל שלא בגדו בהם גופם או דעתם, הולכים ומסתגרים בתוך עולם שהדרכים ממנו החוצה אובדות אחת־אחת: אמצעי התקשורת, השפה, לפעמים גם הרצון להושיט יד לכדור שממשיך להסתובב, בעוד אתה, במקרה הטוב, נותר נטוע במקום. רוצה לומר, לא נדרשת נסיגה כדי לאבד את עלילת הסיפור הגדול שקורה סביבך כל העת, לפעמים די בהחלטה שאתה עייף מכדי לרוץ איתו קדימה, אל הפרק הבא.

הוא ממש לא שם, אולי מוטב לומר בזהירות - עוד לא שם, ממש לא! שהרי אם כך הוא, האם היה מבחין ביופייה של בת ה־20 ומשהו, שהכלב שלה והכלבה שלו קדים עתה זה מול זה כדי להראות שפניהם לשלום? היא לא מז'אנר ה"יפות עד כאב", אבל היא עוד בגיל שבו נשרכים אחר הכלב בשעת בוקר מוקדמת, במכנסיים קצרים וגופייה שהושלכה על גוף צעיר כלאחר יד. מבלי משים, לפחות בשניות הראשונות, הוא חש איך בית החזה שלו מתמלא וכרסו נשאבת פנימה, באינסטינקט שמרמז שאולי אינו זקן כפי שסבר. ואולי זה בכלל משהו באוויר, בפריחה שגורמת לו לעתים לזורר במרץ, ללא כל סיבה נראית לעין. אולי זה האביב שבחוץ ולא סתיו חייו, זה שבשערו הוא ניצב, מודע מחד, מתכחש מנגד.

גם ההיא שבקצה הרצועה שבידו כבר מזמן לא גורה, לא מזמן ציינה שבע למניין שנותיה. כפול כמה? קשה לדעת. פעם כשאנשים חיו בערך 70 שנה וכלבים כ־10, יחס ההמרה היה פשוט. אבל כלבים החלו לשאוף למחצית שנות העשרה שלהם, בעוד אצלנו, בני האדם, 90 הוא "הגבורות" החדש.

אבל גם אם יעשה עמה חסד ויכפול את שבע שנותיה בשש ולא בשבע, יסתבר שאף היא נמצאת אי־שם באמצע הדרך - חזקה מספיק כדי לעקור את כתפו ממקומה בשעה שהיא מבחינה בחוצפה נוראית, כמו למשל יונה שמתהלכת על המדרכה כאילו הייתה כלב או חתול, אבל בשאר הזמן שוקעת לתרדמות שהופכות ארוכות מיום ליום. כן, גם היא כבר משקיפה על העולם מהגובה שבו מעדיפים להימנע מסכסוכים עם קולגות, מאשר לנצח בהם.

איך יודעים שבא אביב? החמציצים קיפלו את השלטים הצהובים המכריזים על שיא העונה, החוביזות מתייבשות על הגבעולים, הלימונים נושרים מהעצים. מצחיק אותו לפעמים להיווכח כמה טבע יש בלב העיר, ולפעמים גם כמה טבע יש עוד בלבו, זכר לזמנים שבהם היה מסוגל לבלות את כל השבת ביערות העד שבין הטכניון לאוניברסיטה בחיפה, בעיקר בבוסתן הנסתר ההוא שהיו בו מעצי שסק ומשמש ועד לענבים. הכל בלדי.
לא מזמן הציץ לעבר המרחב ההוא ומשהו בתוכו התכווץ: ההר הירוק תמיד הולבש בשמלת בטון ומלט, הוא נעצב אבל מושך בכתפיים ומגניב עוד מבט אל השמלה הקלה, האביבית, נחה לה בשלמות על ירך שהאדימה מדי מחשיפה ראשונה לשמש.

יאללה, נגמר - הוא לוחש לכלבה בטרם יטפסו בחזרה הביתה, כשכל מדרגה מקרבת אותם אל היעד ומרחיקה אותם, ובכן, מכל דבר אחר בחיים.