בתזמון מושלם עם הסרת חובת המסיכות, עלה בארץ "הכל בכל מקום בבת אחת" - אחד הסרטים המדוברים והמוערכים ביותר של השנים האחרונות. התקשורת האמריקאית כבר גמרה עליו את ההלל, והשבוע גם הביקורת בישראל הצטרפה אליה במזמורי התהילה.

על מה כל המהומה? את הסרט הפיקו האחים רוסו, מי שכבמאים אחראים לסרטי "הנוקמים" האחרונים, וביימו דן קוואן ודניאל שיינרט. השניים, שמכנים עצמם "הדניאלז", פרצו עם "איש האולר" לפני כמה שנים ובזכות הצלחתם מיצבו את עצמם סופית כשמות הכי חמים בהוליווד. ברוח הימים, הסרט עוסק במשפחת מהגרים. במקרה זה, אמריקאים שמוצאם סיני. כמו רבים בקבוצה האתנית הזו, העסק המשפחתי שלה הוא מכבסה.


המכבסה, כך מתברר, ניסתה לכבס את המסים שלה, מה שמוביל למפגש לא נעים עם פקידת מס הכנסה חסרת פשרות בגילומה של ג'יימי לי קרטיס. האשמה נופלת על כתפי אם המשפחה, בגילומה של מישל יאו, הדמות הדומיננטית בעסק ובחיי הבית. מתברר שזו לא הצרה היחידה שלה: היא סובלת מיחסים מתוחים עם בן זוגה, שמגיש לה מסמכי גירושים; עם אבא שלה ובעיקר עם הבת שלה, שלמורת רוחה מנהלת מערכת יחסים לסבית.


עד כאן זה נשמע כמו דרמה משפחתית שגרתית, אבל פה מגיע הטוויסט: מתברר שבדומה לסרטי גיבורי־על רבים מהעת האחרונה, "הכל בכל מקום בבת אחת" יוצא מנקודת הנחה שהיקום שלנו הוא רק אחד מבין אין ספור יקומים שמקבילים לו, ופותח את השערים אליהם. כך אנחנו פוגשים גרסאות אלטרנטיביות של העולם שלנו, למשל כזו שבה לבני אדם יש אצבעות דמויות נקניקיות, וגם של הגיבורים והגיבורות. 

מתברר כי בעולמנו הגיבורה היא כובסת כושלת, אך בעולמות אחרים היא אומנית קונג־פו, כוכבת קולנוע, שפית וכיוצא באלה. ומה לגבי הבת שלה? נעצור את הפירוט העלילתי ולא נגלה את התשובה. נאמר רק שהתסריט מתגלה כמעיין בלתי נדלה של תפניות, המצאות והפתעות.

"הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט ארוך למדי (139 דקות), סבוך מאוד ומקורי להחריד, אבל בלבו אפשר למצוא כמה רעיונות פשוטים ועתיקים. קודם כל, ההנחה שהעולם הזה הוא לא היחיד. זו מחשבה מנחמת, כי משתמע ממנה שאם אנחנו מאוכזבים או לא מסופקים מן הקיום שלנו - ייתכן שבמציאות מקבילה אנחנו מלכי אנגליה, ואפילו לא היינו צריכים למות ולחוות גלגול נשמות בשביל זה. קשה שלא להתמוגג מהמחשבה הזו, ולכן קל להבין למה סרטים על רב־יקומים זוכים להצלחה.

נוסף לכך, התסריט מציג גם רעיון אפל יותר: אם אנשים הופכים למפלצות, זה לא באשמתם אלא באשמת הוריהם שהפכו אותם לכאלה. הסרט עוסק בצורה מורכבת, רגישה ומרגשת בסוגיית היחסים בין אמהות ובנות, וגם בשאלות גדולות אחרות - זהות אישית, זהות מינית, מסורת וקדמה.


בדומה ל"אדומה אש" של פיקסאר, שיצא לפני כמה חודשים, גם הסרט הזה מתרחש בתרבות ספציפית עד מאוד של תפוצה סינית-צפון אמריקאית, אבל עוסק בסוגיות אוניברסליות ביותר, שכל הקהל יכול להתחבר אליהן. כל האלמנטים כאן, ובעיקר הדמות של האמא הדומיננטית והמתערבת, רלוונטיים גם למשפחות יהודיות־אמריקאיות, ובאותה מידה זה היה יכול להיות סרט על משפחה שכזו. לא סתם אחד הדימויים המובילים כאן הוא של בייגל - המאכל המזוהה ביותר עם יהודי ארצות הברית.

השפע התיאורטי הוא כאין וכאפס לעומת הדמיון הקולנועי. כמעט כל תנועה בסרט מציגה טכניקה אחרת, ובמובן הזה הוא מזכיר לפעמים מיצג בימתי יותר מאשר להיט מסחרי. התפאורה, הנימה, הגישה - הכל משתנה כל הזמן. לפעמים "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא קומדיית אומנויות לחימה, ולעתים הוא מזכיר יצירות מופשטות ופילוסופיות כמו "עץ החיים". צפיתי בסרט פעמיים, ובשתי ההקרנות הקהל לא הפסיק להתפקע מצחוק. לא משום שהתוצאה כל כך משעשעת, או מנסה לשעשע, אלא כתגובה לכמויות התעוזה והחוצפה של הבמאים. הם אף פעם לא מציגים את הדברים כפשוטם, ומשתמשים בכל הזרה אפשרית כדי להעניק ייצוג למה שעובר על הגיבורות. אם חשבתם שכבר ראיתם הכל, עוד לא ראיתם כלום.
לעתים, לוליינות היתר של הדניאלז יכולה להתיש. האם הם באמת חייבים להוכיח לנו את השליטה שלהם בכל טכניקה קולנועית? האם הם באמת חייבים להמחיש לנו שהמיומנות שלהם נטולת כל רבב? האם הם באמת חייבים להביא אל הבד את כל מה שהם אי־פעם למדו או ידעו? 
למרבה המזל, בכל פעם שבה עולה הסכנה שהסרט יהיה זחוח, מייגע או מתנשא, מגיע שיא רגשי שמאזן זאת. אף על פי שהם טווים כאן רשת עם אין ספור קורים, הדניאלז לא שוכחים לרגע כי בסופו של דבר, בלבו של הסרט פועם סיפור יפה ופשוט על אם ובת שלומדות לקבל זו את זו.
כיאה לשמו המחייב, "הכל בכל מקום בבת אחת" מדלג בקלילות לצמרת רשימת הסרטים היצירתיים ביותר שיצאו עד כה בעשור הזה, ופוגש שם את "טיטאן".
מעניין לציין כי מאחורי כל התעלולים הקולנועיים של שניהם, שני הסרטים מטפלים באותו נושא בסיסי - אהבה של הורה לצאצא שלו. בסופו של דבר, זה הנושא שמתעלה מעל הכל בכל מקום - ביקום שלנו, וכנראה גם ביקומים המקבילים.