אחרי תקופה קצרה מאוד של יציבות שלטונית מדומה, פרישת ח"כ עידית סילמן והקפאת חברותה של רע"ם טלטלו את הקואליציה, ערערו את יציבותה והחזירו את כולנו לכאוס הפוליטי המוכר המלווה אותנו מזה שנים. עד כמה מוכר? הנתונים מראים כי מאז קום המדינה, אנו נמצאים למעלה מ-11 שנים במצטבר במצב של ממשלת מעבר, כלומר - לפני בחירות או אחרי בחירות, אך ללא ממשלה מתפקדת. נתון מדאיג נוסף הוא שרק ממשלה אחת בלבד בישראל סיימה כהונה מלאה.
במציאות בה בתקופות ממשלות מעבר לא ניתן לקדם מדיניות כלל, וכאשר ישנה קואליציה צריך לעסוק כל הזמן ביציבותה - וגם זה מצליח לפרקי זמן קצרים, אין זמן או אפשרות לתהליכים משמעותיים וארוכי טווח. חוסר היציבות הפוליטי המתמשך פוגע באיכות חיינו. הוא מקשה על הרשויות לקדם תכניות חיוניות, תוקע רפורמות ומקפיא טיפול בסוגיות המצריכות טיפול מיידי. המצב הזה פוגע באזרחי ישראל מדי יום. רבות מהבעיות המשמעותיות ביותר בחיינו מושפעות מכך ישירות: יוקר המחיה הגואה, מחירי הנדל"ן שמזנקים, הריכוזיות במערכת הבנקאית והפיננסית, בעיות של משילות, אכיפה, תשתיות, תחבורה וחינוך במקומות ובמגזרים שונים – רבות מאלו פשוט לא יכולות להיות מטופלות כראוי תחת נסיבות של חוסר יציבות פוליטית כה משמעותית.
אחת הרעות החולות המרכזיות של שיטת הממשל בישראל, אם לא האחראית המרכזית למצב בו אנו נתונים, היא ריבוי המפלגות. בכנסת הנוכחית הציבור הישראלי מיוצג על-ידי לא פחות 12 סיעות שונות. מדובר בנתון מבהיל. זר שיגיע לארץ, יחשוב שמדובר במדינה שבטית שסועה עד היסוד ולא מדינה מערבית מפותחת ומתקדמת בעלת מערכות ציבוריות מתקדמות ומרשימות בקנה מידה עולמי. האם אכן מדובר בייצוג הולם של החברה הישראלית בבית הנבחרים? האם היא מסייעת בהכרעה של מחלוקות וצמצומן - או שאולי השיטה שלנו פשוט מתמרצת פלגנות והעדר יכולת הכרעה, וכתוצאה מכך גם חוסר יציבות והיעדר משילות כרוני?
רבים רואים בשיטת הבחירה הישירה, שהונהגה בישראל בשנות ה-90 אך נזנחה כעבור שלוש מערכות בחירות בלבד, את תחילת ההסלמה בהידרדרות היציבות השלטונית בישראל. בשיטת הבחירה הישירה השתמשו בשני פתקים - לראשות הממשלה ולבחירת הרשימה לכנסת. כך נוצר מצב בו אדם הצביע לראש ממשלה ממפלגה מסוימת בפתק אחד ולמפלגה שראש הממשלה שבחרו אינו עומד בראשה בפתק השני. ריבוי המפלגות שנוצר כתוצאה מהשימוש בשיטה הוביל לגידול משמעותי במספר המפלגות. שיטת הבחירה הישירה התיימרה להיות שילוב של משטר נשיאותי כמו בארצות הברית ומשטר פרלמנטרי ישראלי, ולהעניק למצביעים הישראלים יותר משילות אל מול הרשות המבצעת באמצעות בחירה ישירה של העומד בראשה. בפועל, היא פגעה קשות במשילות וביכולות לבצע מהלכים או שינויים מהותיים, כיוון שהממשלה עדין הייתה זקוקה לרוב בכנסת. ריבוי המפלגות שנוצר כתוצאה מהבחירה הישירה הקשה מאוד על היכולת להשיג את הרוב הזה וייקרה את המחיר שעל ראש הממשלה לשלם תמורתו. הבחירה הישירה בוטלה לפני כ-20 שנה, אך הנזק נשאר איתנו. המצביעים הישראליים התרגלו להצביע למפלגות קטנות, וכידוע - מהרגלים קשה להיפטר. הכוחות הפוליטיים המרכזיים ששלטו במדינה עד אז, נחלשו מאוד ושום מפלגה מאז ועד היום לא הצליחה לחצות את רף 40 המנדטים.
זה לא חייב להיות כך. אפשר וצריך לשפר את השיטה כך שתגדל היציבות והמשילות. ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, הקרויה גם "ועדת מגידור", המליצה עוד בשנת 2007 על הענקת המנדט להקמת הממשלה באופן "אוטומטי" לראש המפלגה הגדולה. מדובר במהלך שהוא הכרחי לכינון יציבות שלטונית בישראל ולקידום רפורמות ומהלכים שישפרו את חיינו. הגדלת היציבות ויכולת המשילות והאפקטיביות תתרום גם להעלאת אמון הציבור בנבחריו, שיוכלו סוף סוף להפשיל שרוולים ולהראות תוצאות.
יהיה מי שיאמר שבשיטה הדמוקרטית, יש צורך בהרבה מפלגות כדי לייצר מצב בו הדיעה של כל אדם בישראל תקבל ביטוי בבית הנבחרים. איני חולק על עמדה זו, ועל כן לא מוצע להעלות את אחוז החסימה מעבר לנהוג כעת, באופן שעלול "לזרוק לפח" קולות של ציבורים שלמים. עם זאת, כפי שהבחירה הישירה עודדה הצבעה למפלגות קטנות, ההצעה להעניק מנדט "אוטומטי" להרכבת הממשלה לראש המפלגה הגדולה, תתמרץ את המצביעים להעניק את קולם למפלגות הגדולות. זה הזמן לשנות את השיטה כך שיוענק מנדט אוטומטי לראש המפלגה הגדולה בבית הנבחרים, אחרת נמשיך להתנהל במערבולת אינסופית של מערכות בחירות, שאת סופה לא ברור מתי וכיצד נראה.
הכותב הוא מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח