במשך למעלה מ־30 שנה חקר הפרופסור למשפטים יורם שחר את המסמך המכונן “מגילת העצמאות”. “אני תמה איך בין ההיסטוריונים לא קם עד היום מי מהם לחקור את נסיבות כתיבת הכרזת העצמאות”, הוא אומר.

מסקנותיו יוצאות כעת לאור בספר “כבוד, חירות ועמל ישרים” (בהוצאת מכון בן־גוריון ומכון ברג) שמביא את הסיפור שמאחורי ההכרזה המפורסמת. אחד הגילויים שלו בספר קשור לעצם השימוש במילה “מגילה”. “שמו הרשמי של המסמך הוא ‘הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל’, ומטעמי נוחות אני מכנה אותו בספר ‘הכרזת העצמאות’", אומר פרופ' שחר. "בצילום המפורסם מטקס ההכרזה רואים את בן־גוריון מקריא אותה מדף נייר רגיל. אם אמורה להיות מגילת קלף, היכן היא? הרי לו הייתה, היו מציגים אותה לציבור כפי שנעשה בארצות הברית.

קרוב לוודאי שהשימוש במילה ‘מגילה’ נעשה כדי לתת תחושה של קודש, ולפיכך האותיות בהכרזה נראות כאילו שסופר סת”ם עיצב אותן. הגרפיקאי הרשמי, אוטה וליש, מי שעיצב גם את בולי הדואר הראשונים, אכן פנה לסופר סת”ם. כשלא צלחה מלאכתו של זה, וליש, שלא התמצא באותיות של קודש, צייר אותן שבועות לאחר האירוע במוזיאון כמיטב יכולתו”.

הגילוי השני של פרופ’ שחר, 74, חושף שנשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן, הכיר במדינת ישראל דה פקטו זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות של בן־גוריון, על סמך נוסח קודם של ההכרזה - שהוגש לו בשוגג על ידי שגריר ישראל המיועד בארצות הברית, אליהו אילת. בנוסח הקודם הייתה הבטחה, שהתגלתה כהבטחת שווא, להתבסס על גבולות תוכנית החלוקה מכ”ט בנובמבר, לפי דרישת הממשל בוושינגטון.

“יצא, שהנוסח השגוי עזר עם השגת ההכרה האמריקאית למדינת ישראל הצעירה הרבה יותר מהנוסח הרשמי, שהייתה לו משמעות סמלית בלבד”, אומר פרופ’ שחר. “אך בעוד שזה התקבע בזיכרון הלאומי, הנוסח שהוגש לטרומן צלל אל תהום הנשייה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו התגלתה הטעות בזמן אמת. בלי ההכרה האמריקאית עלול היה כל המפעל הציוני לרדת לטמיון”.

בידיים רועדות

לא ייאמן כמה גלגולי נוסחים עברה ההכרזה עד שמועצת העם אישרה את הנוסח הסופי שעתיים וחצי בלבד לפני פתיחת טקס ההכרזה. כ־20 איש, רובם משפטנים, מיעוטם פוליטיקאים, היו מעורבים בכך. כולם היו גברים, יהודים אשכנזים, למעט בכור שלום שטרית (שעד מהרה התמנה כשר המשטרה הראשון), וציונים.

לכל הנוסחים קדם “נוסח כהן”, שד”ר ליאו כהן, המזכיר המדיני של הנהלת הסוכנות היהודית, עמל עליו כבר בינואר 48’, כארבעה חודשים לפני שעת השי”ן. לדברי שחר, חשיבותו של מסמך זה הייתה בעצם העלאת הרעיון שאם מקימים מדינה, זה צריך להיות מלווה במסמך חגיגי. הנוסח השני, מאפריל של אותה שנה, היה נאומו אפוף הפתוס של זלמן רובשוב, לימים זלמן שז”ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שאותו נשא בישיבת הוועד הפועל הציוני. מהנוסח הזה התקבל לנוסח הסופי עקרון השוויון בין אזרחי המדינה.

הנוסח השלישי, המכונה נוסח לאוטרפאכט, הוא הנוסח שנמסר בשוגג לנשיא טרומן. “הרש לאוטרפאכט, יהודי אנגלי, היה משפטן בינלאומי, אולי הגדול בתקופתו, שניסה להצניע את שיתוף הפעולה שלו עם הציונים”, מספר פרופ’ שחר. “לאוטרפאכט טבע את הרעיון שמי ששולט בשטח הוא הריבון, ומכאן הזכות להקמת מדינה ולאו דווקא כצו אלוהי. בנו הכחיש ממושכות את קיומו בידיו של הנוסח שכתב אביו. רק לאחר זמן מה הוא ניאות, בביתו בקיימברידג’, להוריד את כתב היד מעליית הגג ולמסור לי אותו בידיים רועדות”.

את נוסח בעהם, הנוסח הרביעי, ניסח מרדכי בעהם, עורך דין במחלקה המשפטית של המדינה שבדרך, שתרומתו לנוסח הסופי הייתה מכרעת. “כשגיליתי את חשיבותו לעניין, פתחתי את ספר הטלפונים ואיתרתי את אלמנתו שחייתה בסביון”, מספר פרופ’ שחר. “גם היא לא ששה להראות לי את כתב היד של הנוסח של בעלה. כעבור זמן, כששמעתי שטיל סקאד פגע במלחמת המפרץ בסביון, חשתי להתקשר אליה. הסתבר שהטיל אכן נחת אצלה, אך הנוסח החשוב ניצל הודות לכך שנשמר בכספת. הפעם היא אפשרה לי לצלם את כתב היד החשוב”.

צבי ברנזון, מנסח הנוסח החמישי, היה הצבר בין היקים והרוסים שניסחו את הכרזת העצמאות, ולימים שופט בית המשפט העליון. “ברנזון ניכס לעצמו שלא בצדק את כל הכתיבה הראשונית של ההכרזה וכעס על שבנוסחים המאוחרים יותר קלקלו לו”, אומר פרופ’ שחר. “הוא הציע לכתוב בהכרזה ‘מדינה יהודית ודמוקרטית’, ולא סלח על שלבסוף הייתה בהכרזה הדרה מוחלטת של הדמוקרטיה”.

נוסח רוזן, הנוסח השישי, נקרא על שם פנחס רוזן (פליקס רוזנבליט), שר המשפטים הראשון. “אומנם פוליטית הוא היה השר, אך כמשפטן תרומתו להכרזה הייתה מוגבלת”, אומר פרופ’ שחר. “כיקה, הוא לא אהב את הרעיון של הקמת מדינה ללא גבולות וניסה, לשווא, להתעקש על גבולות החלוקה”.

הנוסח השביעי נכתב בידי משה זילברג, לימים שופט בית המשפט העליון, ותרומתו להכרזה, לפי שחר, הייתה “סגנונית בעיקר”, כולל זכות היהודים ל”חיי כבוד” במולדתם.

הנוסח השמיני מיוחס למשה שרת, שר החוץ דאז (ולימים ראש הממשלה השני), שהיה ידוע בקנאותו ללשון העברית. “שרת עמד על ההבחנה בין העם היהודי בגולה לבין היישוב העברי בארץ ישראל וזאת כמי שהצד העברי של היהודיות היה חשוב לו במיוחד”, מתאר פרופ’ שחר. “בנוסף, בדרכו המנומסת הוא החזיר להכרזה קצת מהכבוד האבוד של הדמוקרטיה, גם אם מחק את המילה סופית מהנוסח שלה. אגב, המחויבות בהכרזה לשוויון היא בלעדית של שרת”.

לבסוף היה “נוסח החמישה”, כפי שקראו לוועדת השרים שהתכנסה ערב ההכרזה וביום ההכרזה לדיונים אחרונים בה. הרכבה המפלגתי, אומר פרופ’ שחר - משה שרת ודוד רמז ממפא”י, אהרן ציזלינג ממפ”ם, משה שפירא מהפועל המזרחי ופנחס רוזן מהפרוגרסיבים - מוכיח שגם ברגע הנשגב של הכרזת העצמאות לא נדחקו הצדה שיקולים פוליטיים גרידא.

אחת מישיבות הוועדה נערכה בביתו של בן־גוריון ובהשתתפותו. “בערב ערכתי עריכה סופית את הנוסח”, כך סיכם ביומנו המארח. “למעשה, בן־גוריון לקח הכרזה כמעט גמורה והשינויים שלו לא היו משמעותיים”, אומר פרופ’ שחר. “התיקונים שלו, ככל שהיו גאוניים, שווים בערך עשרה אחוזים מההכרזה”.

עשרה אחוזים אלה כוללים את הפסקה הפותחת: “בארץ ישראל קם העם היהודי...”, שניסוחה מיוחס בלעדית למנהיג, כמו גם הפסקה הקצרה העומדת על זכותו הטבעית של העם היהודי למדינה ריבונית. באשר לכל השאר היו לו מחלוקות עם עמיתיו, בפרט עם שרת, שהיו סגנוניות ומהותיות גם יחד. שרת לא ויתר בקלות. אבל כשבן־גוריון ניפה מהנוסח את המשפט “היישוב החדש הוא רב־אייל ומגן על עצמו בעוז ובגבורה”, אפילו הוא, שרת, הסכים לכך.

ויכוח עז התעורר סביב הצד האמוני של ההכרזה. בעוד ששר הדתות המיועד, נציג המזרחי, הרב יהודה־לייב פישמן־מימון, שהחליף את משה שפירא בוועדה, דרש להזכיר בהכרזה את אלוהי ישראל, שר החקלאות המיועד, נציג מפ”ם, אהרן ציזלינג, התנגד לכך בתוקף. בן־גוריון כפה עליהם להסכים כפשרה ל”צור ישראל” ודחה את דרישת פישמן־מימון להוסיף את המילה “וגואלו”.

מניין הגיע להכרזה הביטוי “עמל ישרים”, כמו בשם הספר?
“זהו חידוש לשוני של שרת, שאותו הוא חידש כעורך ב’דבר’. זהו תרגום מיידיש להבעת רשמיו של יהודי אמריקאי מביקורו בארץ ישראל, כפי שהופיעו בעיתון ניו־יורקי”.

ציון 100

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16 בתל אביב. בתום ההכרזה של בן־גוריון חתמו חברי מועצת העם, שהפכה ל”מועצת המדינה הזמנית”, על דף שהוגש להם תוך השארת מקום לחתימות של הנעדרים - אם מחמת שהות בירושלים הנצורה, אם מחמת שהות בחו”ל.

שוויון מגדרי לא היה שם. בין 37 חותמי ההכרזה היו שתי נשים בלבד - גולדה מאיר, אז מראשי מפא”י, ורחל כהן־כגן, יו”ר ויצו. לדברי פרופ’ שחר, אלמלא לחצו של בן־גוריון לצירופה של גולדה לממשלתו כשרת העבודה, הייתה הממשלה הראשונה יוצאת לדרך ללא ייצוג נשי, כמו הממשלה הזמנית שקדמה לה. “שוביניזם?”, אומר פרופ’ שחר. “אינני יודע. בפוליטיקה לא שנאו נשים; אפילו אהבו אותן, אם כי במטבח ובחדרי הילדים. היה חשוב להם מקומם בהיסטוריה, והם לא היו מוכנים לוותר לאף אישה”.

כשהוא נשאל איזה ציון היה מעניק להכרזת העצמאות כפרופ’ למשפטים, שחר משיב: “מבחינה ניסוחית טהורה, הייתי נותן ציון 100. זה די נס, שמסמך שכה רבים בחשו בו יצא כשהוא כתוב היטב. הבעיה שלי היא לגבי תוקפה המשפטי של הכרזת העצמאות. לוויכוח הזה לא הייתי רוצה להיכנס”.

ולכך שאחרי 74 שנים המדינה עודנה נטולת חוקה וגבולות של קבע?
“זהו האבסורד, שהוא לחלוטין לא נכון מבחינה משפטית. אין דבר כזה בעולם. כשאני חושב על כך, אינני יודע אם אנחנו אור לגויים, כפי שהיינו אמורים להיות, או אולי חושך”.

“באחת מועצת העם”, רשם בן־גוריון בלקוניות אופיינית לו ביומנו. “בארבע הכרזת העצמאות... בארץ צהלה ושמחה עמוקה - ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 בנובמבר”. בערב הוא חנך יומן במחברת חדשה במילים: “בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון”.