לפני כשבועיים הלך לעולמו ח"כ לשעבר אילן גילאון. דבר מותו גרף הספדים לא רק מכל קצוות המפה הפוליטית אלא גם מציבור רחב של ישראלים, חלקם הגדול כאלה שלא הצביעו עבורו מעולם. ופתאום, בבת אחת, הבנתי משהו שטלטל אותי: גילאון היה איש שמאל אהוב. צירוף מילולי שהפך לנדיר בישראל, כולל בתוך השמאל עצמו. הוא היה כמעט קונצנזוס, גם בעידן של תיעוב מתמשך בין המחנות הפוליטיים.
מה היה בו, שהפך אותו לאהוב על כולם? וחשוב מכך: מה המסקנה שהשמאל יכול וצריך ללמוד מהאהבה הזו?
קודם כל, גילאון היה ציוני. עובדה שלפני כעשור, נאמר, הייתה כמעט טריוויאלית עבור מרבית השמאל הישראלי, והיום חלק ניכר ממנהיגי המחנה הזה מנסים כמעט להצניע. באוקטובר 2017, למשל, נודע שמפלגת מרצ הסירה מהמצע שלה את המילה ציונות ומזכ"ל המפלגה ח"כ מוסי רז הסביר זאת בכך שיש בה חברי כנסת ערבים שאינם ציונים.
גילאון היה היחיד מתוך המפלגה שהגיב על כך באופן ברור ומפורש, ואמר: “מרצ היא מפלגה ציונית. כך היא הייתה וכך היא תישאר... אני קורא לכולם להיצמד לזהות ההיסטורית של המפלגה, או לחפש להם מסגרת פוליטית אחרת". לא מדובר בדיון אקדמי, אלא בעניין מהותי. ברגע שהשמאל מתנער מהצביון הציוני שלו, הוא מוותר כמעט מראש על הניסיון להשפיע על ציבורים נרחבים במדינה, ולמעשה - על היכולת שלו לשנות.
הנקודה המרכזית השנייה אצל גילאון הייתה היותו איש פריפריה (חי רוב שנותיו באשדוד), ואדם עממי בגינוניו ובלתי אמצעי, כזה שהביט באנשים אחרים בגובה העיניים. השמאל הישראלי עסוק במשך שנים במציאת כוכבים שיוכלו “לדבר" לציבורים שמסורתית רחוקים מהשמאל. רוצה לומר - מזרחים, יוצאי עיירות פיתוח, רצוי נשים. או, בעברית, אורלי לוי־אבקסיס. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. אצל גילאון, החיבור הזה לכל סוגי הישראליות היה בילד אין, אף על פי שהיה גבר אשכנזי בוגר השומר הצעיר, רחמנא ליצלן. ואת הקלאס, באפס מאמץ, הרגישו כולם.
והאמינו לו. צריך להודות גם שהעובדה שהיה נכה הוסיפה לפופולריות ולאותנטיות שלו, אבל זאת הייתה בעיקר הבעירה הפנימית שגרמה לאנשים להרגיש שבאמת אכפת לו. ושהוא אחד משלהם. מה שמוביל לנקודה החשובה ביותר. גילאון היה איש שמאל גם בעמדותיו המדיניות, אבל התמקד תמיד בפן החברתי, עם כל הלב.
בכנסת הוא היה חבר בוועדות כמו העבודה, הרווחה והבריאות, זכויות הילד והוועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים. והיה שותף לרפורמות חברתיות רבות - הזכורה ביותר הייתה העלאת קצבת הנכים והצמדתה לשכר הממוצע במשק. אבל היו גם - מתן האפשרות לדיירי הדיור הציבורי לרכוש את דירותיהם, הפעילות לסגירת המוסדות הפסיכיאטריים הפרטיים והמאבק במוסדות מזניחים, חיוב של בעלי בתי עסק פרטיים להנגשה עבור אנשים עם מוגבלויות ועוד.
בפעילות הבלתי נלאית הזו שלו גילאון היה מבין היחידים שהזכיר שמטרתו של השמאל היא לא רק להילחם בכיבוש אלא גם לקדם צדק חברתי אמיתי. כזה שניצב לצד החלשים גם אם הם לא - בהכללה - ציבור המצביעים הקלאסי של המחנה. לסדר העדיפויות הזה של גילאון הייתה גם חשיבות מוסרית, כי כאמור אתה לא יכול, כשמאל, להתיימר להוביל תיקון עולם, ולהתעסק אך ורק בעניינים מדיניים. אבל גם השלכה פרקטית.
במזרח התיכון הכאוטי והמשתנה ללא הרף, שבו גם שמאלנים אדוקים החלו לאבד תקווה בדבר היכולת להגיע להסדר מדיני בדורנו, השמאל חייב אפיון אחר כדי להתבלט וכדי להצדיק את קיומו. וזה יכול להגיע רק מהפן שגילאון התמחה בו: הרגישות החברתית והעזרה לחלש. רבים ציינו, ובצדק, את הסמליות הנובעת מכך שגילאון נפטר דווקא באחד במאי.
כחניך בתנועת נוער סוציאליסטית נהגתי לצעוד בכל אחד במאי, ועיקר הססמאות שצעקתי שם עם חבריי היו פוליטיות. ע"ע “אחווה יהודית ערבית!". אבל המשמעות המקורית של התאריך הייתה בכלל חברתית - סולידריות בין ארגוני עובדים, וניסיון לשפר את תנאי העבודה. גילאון יישם זאת תמיד. השמאל הישראלי צריך ללמוד ממנו.
על הסכין
הסוגיה של ביטול הזיקוקים ביום העצמאות לא נותנת לי מנוח, כי היא - מה המילה הזו, כבר שכחנו - מורכבת. מצד אחד, ההתחשבות בקשיים של פוסט־טראומטיים ושל אנשים עם חרדות באופן כללי היא מבורכת. מהעבר השני, הזיקוקים היו תמיד רגע השיא בחגיגות העצמאות, וגורמים הנאה והתרגשות להמוני אנשים. בקיצור, החלטה קשה.
מאידך, קשה להשתחרר מהתחושה שעל הרגישות הלגיטימית הזו תפסו טרמפ חוגים פרוגרסיביים, שהיו שמחים מאוד לטשטש כל סממן לאומי של יום העצמאות. לדוגמה, ימים ספורים לפני החג התפרסם ב"הארץ" טור הטוען שמטס חיל האוויר הוא “מפגן כיבוש משפיל במיוחד". כל כך עצוב שכל דיון עקרוני אצלנו מתועל בסוף לשמאל וימין.
קולות האכזבה של מבקרי הטלוויזיה כמעט הרתיעו אותי, אבל נתתי צ'אנס ל"אנטומיה של שערורייה" (נטפליקס), שהתגלתה כסדרה מותחת, עשויה היטב ומומלצת. סיפורו של שר אנגלי שמואשם באונס העוזרת שלו, כפי שהוא משתקף גם בעיני אשת השר, התובעת שלו ודמויות מפתח נוספות. דיון ראוי בהחלט במהפכת מי טו.