"את לא מתגעגעת לחיי העיר הגדולה?" שאלתי אותי חברתי הטובה מימי מוצקין. בין גרעפס, האכלה, תרגולים, הסתגלות במעון וחיי בית ספר יסודי, יש רגעים שבא לי לחזור לתקופה הסטודנטיאלית שלי, נטולת הדאגות.
חשבתי על זה, על ה-fomo הזה שמהדהד בכולנו והרצון להתמסד מול הרצון להישאר ברווקות הדביקה.
בימים בהם "חתונה ממבט ראשון" מנביטה את יסודות התקווה אצל תל אביבים הוללים, ההנחה ש"לא טוב היות האדם לבדו" חזקה מתמיד.
הדיסוננס שכולנו היינו בו. ההורות השואבת.
הרצון המטורף להגדיל את המשפחה עם החסון, ומצד שני הרצון לישון, לצאת, לבלות בלי לדפוק חשבון לאף אחד - בלי לחוש רע עם זה או להתנצל.
בא לי להפסיק לדאוג לכולם, לסדר לו"ז, לעשות כביסות כאילו אני מכבסה של מוצ'ילרים בזמן הטיול בצבא.
בא לי להתאמן בלי להסתכל בשעון, לעבוד יותר ולשתות קפה בלי חשש שהוא יתקרר.
בא לי לפעמים להיעלם, לנסוע לאיזה מקום שכוח אל שרק אשמע בו פכפוכי מים. בלי דאגות.
ואת זה, אני מפחדת לפעמים לצעוק בקול רם. לעתים חברותיי מתחת למנשא רגשות האשם חוששות לומר זאת בצווחה - אז הנה אני מעלה אותה על נס: "נשבר לנו".
לעתים אני חשה שבא לי לצאת למסיבה מטורפת או סתם ללכת ליום כיף עם מחשבותיי. לתהות על קנקני עם ספר טוב ולטעות עם עצמי.
יש עניין באימהות שהוא התמסרות טוטאלית, ביטול עצמי בלי ביטוח לאישיות שתאבד עם הזמן.
חופשת הלידה היא בעצם חופשת חפיפה - אבל בלי החופש. תקופת למידה, עם מבחני סמסטר על בסיס שעתי. לימוד לוליינות על חבל כביסה ולהטוטנות על קוצה של מקלחת.
ועד שהתחלתי להבין מהי חופשת לידה בלי חרדות, בלי שעות שינה ולהינות ממנה, אני מגיעה לסופה. וזה הזוי ובלתי הגיוני. שעד שמתחילים להכיר את התינוק הוא עובר למסגרת ואז ממשיכים להכיר אותו בשעות אחר הצהריים. עד שאורי ואני עם לו"ז מסודר - הכל משתנה, והיא הולכת לידיים אחרות שיעטפו אותה.
אז כן, בא לי לפעמים לחזור להרגיש תל אביבית.
מזל שיש לי חברות בגבעתיים.