אני לא ממש זוכרת חלומות, אבל כשמגיעים חלומות עוצמתיים, אני לא מצליחה להשתחרר מהם גם שעות אחרי ההשכמה. כך מצאתי את עצמי בוקר אחד מתעוררת מחלום, עם זיעה קרה, בטוחה שאני שוב ילדה בת 10 ב־1987.
תיק בית הספר על הכיסא והבגדים שלא אהבתי ללבוש מתוחים מולי, ואני מביטה בהם. ערה וישנה, מבועתת וסקרנית. כשהייתי בת 10 לא היה לי רע בחיים, אבל גם לא ממש טוב. חרדות, פחדים ממלחמות, מהלא נודע, מהבגרות.
10 הוא גיל מתעתע. גיל שמונח בין הילדות להתבגרות. שום דבר לא במקום, לא בנפש ולא בגוף. הכיף הילדותי מאחורייך, הרע של הגיל המגעיל בעולם עוד לפנייך. כולם אומרים לך שעוד מעט תחגגי בת מצווה ותהיי ילדה גדולה, אבל אני לא ממש רציתי להיות גדולה ולקחת על עצמי את עול הנשיות על כל המשתמע מכך.
גיל 10 בשנת 1987 היה לכאורה נחמד. לחיות באייטיז בתקופה של שקט יחסי ותוכניות תמימות בטלוויזיה. עידן של שידורים חוזרים של "קרובים קרובים" ו"זהו זה", ומפעם לפעם איומי מלחמה שבקעו ממהדורת החדשות, שהייתה סוג של מדורת שבט בכל בית בשעה קבועה. לא היה אפשר להתעלם מהקולות שבקעו בחדר, מעבר לדלת הסגורה אחרי שעת השינה. את יודעת בתוך תוכך שאת עדיין ילדה ולא אמורה להתייחס לדברים הללו, אבל גם מספיק גדולה כדי להבין שייתכן ויום יבוא והם יתממשו.
קטיושות נופלות, תרגילי הג"א בבית הספר, ריח של מקלט מלא באבק, ובת המצווה שצריך להתכונן אליה נפשית. ומה זה בכלל אומר להיות בת 12? כל אלה הם מתכון לסערת נפש לא פשוטה עבור ילדה עם נפש חרדתית.
לפעמים, ולמזלי זה לא קורה הרבה, אני מוצאת את עצמי מתעוררת עם זיעה קרה אחרי חלום בלהות שבו אני שוב ילדה. במהלך השנים הפצירו בי אנשים שמבינים בתורת הנפש, הלב והראש להשלים עם הילדה הפנימית, לדבר איתה ולקבל אותה, לתת לה את הביטוי שאולי לא נתתי לה אז, בגיל 10.
מדי פעם אני קוראת לה, משכנעת אותה שזה בסדר ושאני רוצה לדבר, והיא מגיעה בהפתעה. כשאני חולמת עליה היא מסתכלת עליי, נדמה שדי גאה במה שהפכה להיות. קצת לא מאמינה ואולי אפילו גם מתגעגעת ל־1987. היא לא ממש רצתה לגדול, כאילו הצליחה לחזות בדרך לא דרך את מה שיקרה פה 35 שנה מאוחר יותר, ב־2022.
ב־1987 הגעתי לבית הספר אחרי שירדנה ארזי לא נבחרה לזמרת השנה, ואמרתי שאני שונאת את עפרה חזה, אף על פי ששמעתי שירים שלה בסתר. אז עשו עליי חרם. מעריצות עפרה, שהיו חברותיי הטובות, לא הסכימו שאדבר כך על אלילתן. לימים הבנתי שהוויכוח על ירדנה ועפרה היה בבסיסו חברתי, אפילו עדתי, לפחות בקרב דור ההורים שלנו שהיו פחות או יותר בגילנו כיום. כילדים לא ייחסנו לזה חשיבות. אבל זה חלחל. עובדה שאני עדיין מדברת על זה.
אני מניחה שהזרעים הראשונים של ביקורת על משהו שאינו במיינסטרים המחשבתי, דרכו על יבלות של קיפוח ואפליה שלא קשורים בשום דבר ועניין לשירים. ואני יכולה להסכים שזה אפילו קרה בצדק. אי אפשר להתכחש לתרבות ששלטה פה אז ולזו שפרחה בצד ולא צבעה את המיינסטרים.
רציתי להאמין שהדברים השתנו בשנים האחרונות, אלא שעדיין המשפט "הכל פוליטי, דתי ועדתי" הוא משפט שאמרתי לפני כמה ימים לחברה אחרי שהבנתי שכל מה שאכתוב, ולא משנה מה, תמיד יתפרש כהתרסה. נדמה שבעולם החדש אי אפשר להביע דעה, מחשבה או תהייה שלא תעליב מישהו, שיהיה בטוח שיש קונספירציה מאחורי הדברים.
הילדה בת ה־10 וגם האישה שבי חושבת שזה מעצבן, מקווה שהיא לא עושה את אותו הדבר לאחרים ומנסה להבין איפה טעינו ומי אשם בכך שכל ויכוח קלוש מקבל פרשנויות שמצביעות בעיקר על כל השסעים העמוקים בחברה הישראלית, הדתיים, העדתיים והפוליטיים. אלה ממחישים איך דווקא הדור שלנו, זה שהיה אמור לתקן, רק הרס עוד יותר.
אני לא יודעת אם באמת הייתי רוצה לחזור ל־1987, כי זה היה רגע לפני מלחמת המפרץ, אם כל הסיוטים מבחינתי. לפני רצח רבין ולפני שכולם היו שולחים הודעות טקסט בסטטוס של הפייסבוק ומודים על אישור החברות.
אי אפשר לעבור שוב את 35 השנים האחרונות, כשיודעים בדיוק מה קרה בהן. אפשר רק לקוות שהדור הבא יסיק את המסקנות וייקח את עצמו ואותנו בידיים, אחרת לא נוכל להמשיך להביע