עשרות נשים נרצחות בישראל מדי שנה, רובן – בידי בני זוגן או בני משפחתן. רובן ערביות. בשיעור העולה פי כמה על חלקן באוכלוסייה. עשרות אלפי נשים בישראל סובלות בכל שנה מאלימות במשפחה. רק חלק מהן מעיזות להתלונן במשטרה.
החוק הפלילי בישראל מאפשר להעניש בחומרה יתרה גברים אלימים בהתאם לנסיבות העבירה. אך רק נדירות ממצים בתי המשפט את הדין עם העבריינים. אלפי צווי הגנה והרחקה מוצאים בבתי המשפט מדי שנה, אך לא תמיד נאכפים. שירותי הרווחה הקימו מקלטים לנשים מוכות. וההיצע אינו מספק את הביקוש. מדינת ישראל צריכה ויכולה לטפל ביעילות באלימות נגד נשים בתחומיה.
אבל במקום לפעול כאן פוזלים אצלנו ל"תיקון עולם". מבקשים להצטרף לאמנה בינלאומית, שלא תמנע כאן אף רצח אחד של אישה. רוצים להשליט טרור פמיניסטי־פרוגרסיבי על מערכות החינוך, החברה, התקשורת וההגירה.
לפני כעשר שנים ניסחה מועצת אירופה את "האמנה למניעה ולמאבק באלימות נגד נשים". ב־2014 הושקה האמנה באיסטנבול ומאז נושאת האמנה את שם העיר (טורקיה עצמה כבר פרשה ממנה מזמן). הנחת היסוד שלה היא כי כשם שרדיפה על רקע דתי, פוליטי, גזעי, או נטייה מינית מחייבת הענקת מעמד פליט במדינה שאליה הגיע הנרדף – כך גם כל אישה הסובלת מאלימות זכאית למעמד כזה.
שר המשפטים גדעון סער דוחף בכל כוחו להצטרפות ישראל לאמנה, ולאשרורה בממשלה. אילו הייתה זו רק אמנה נגד אלימות – ניחא. אבל באמנת איסטנבול – כמו בטורקיה – הכל כלול. פמיניזם רדיקלי, הגדרות פרוגרסיביות מטורללות של מהי אלימות, ומהו שוויון, הסללה, הטרלה וגם חיוב המדינה לממן בכסף מלא את העמותות הלוחמניות הללו.
לכאורה – מי יכול להתנגד לאמנה חשובה כל כך? הרי אין באמת אדם נאור ובר־דעת שלא ישאף למנוע או לצמצם אלימות נגד נשים, ולהגן על הנרדפות. המטרה אכן ראויה.
אלא שהשטן נמצא בפרטים הקטנים. והמטרה הנעלה הזו הפכה בידי גופים בינלאומיים ומקומיים רבים לפלטפורמה לקידום מטרות שונות לחלוטין. עיון בסעיפים הקטנים של האמנה מגלה כי הכל כלול. האם ייתכן כי גדעון סער אינו מכיר את האותיות הקטנות ומשמעויותיהן הגורפות?
אחד הסעיפים המסוכנים ביותר המקופלים בדפי האמנה הוא סעיף 60, ההגירה. כל אישה הסובלת מאלימות זכאית על פי האמנה למעמד של פליטה בארץ שאליה היא מגיעה, ובמעלה הדרך – גם להתאזרחות. אין בידי – ואיני יודע אם יש בידי מישהו – נתונים על ממדי האלימות נגד נשים בשטחי הרש"פ ובעזה, בירדן, בסוריה, במצרים או בלבנון. ניתן להניח כי מצבן של הנשים באותן מדינות קשה הרבה יותר גם ממצבן של הנשים הערביות בישראל.
כמה מאות אלפי נשים מוכות בתחומי הרש"פ ובעזה? כל אחת ואחת מהן, אם תגיע לישראל, לאחר טיול קצר דרך הפרצות בגדר ההפרדה – תהיה זכאית על פי האמנה למעמד של פליטה. זוהי דרך נפלאה ליישום "תביעת השיבה" של הפליטים הפלסטינים, אחרי שההתאזרחות בדרך נישואים עם אזרחים ישראלים נבלמה (חלקית) בחוק האזרחות. מה ימנע ממאות אלפי פלסטיניות לבקש מעמד "פליטות" בישראל?
האם מדינת ישראל תשלח את סוכני השב"כ לחקור במשפחתה של כל "פליטה" משכם אם אכן הוכתה בידי בעלה? האם פגע ברגשותיה? מנע ממנה לשוחח עם חברותיה? לצאת לעבודה, או להפך – הכריח אותה לעבוד? האם הגביל את לימודיה? האם שלט בה כלכלית? מנע ממנה גישה לחשבונות בנק ולכסף המשותף?
והרי רוב אלו דפוסי התנהגות נורמטיביים לחלוטין בחברה הערבית שאינם קבילים בחברה המערבית ולכן – ישראל תצטרך לשלם את מחיר הפער הזה. כי כל אלו בעיני הפרוגרסיביות – הם גילויי אלימות המזכה במעמד פליטות, ואחר כך אזרחות. ומה על מיליוני הנשים המוסלמיות באפריקה ובמזרח התיכון במדינות שבהן נהוגה מילת נשים? גם בנימוק הזה הן יוכלו לתבוע להיקלט בישראל.
מדינת ישראל הרשמית ודאי אינה רוצה בכך. ולכן היא מגלגלת עיניים ומצהירה שהיא "תסתייג" מסעיף 60 באמנה. היועמ"שים של משרדי הממשלה יודעים היטב כי זהו סעיף מהותי באמנה ואי אפשר להסתייג ממנו. ובכל זאת הם זורים חול בעיני הציבור ומבטיחים "לצרף הערה פרשנית" האומרת כי סעיף זה "לא ישנה את מדיניות ההגירה של ישראל". אבל זהו להטוט מילים שאינו יכול לעמוד בשום בית משפט. בג"ץ יקבל מניה וביה, ובצדק, כל עתירה בדרישה למעמד פליטה, מכיוון שהאמנה באמת סותרת את חוקי ההגירה של ישראל.
יש אומנם סעיף אחר באמנה, סעיף 59, שממנו ישראל רשאית ומתכוונת להסתייג. הסעיף עוסק בנשים זרות שנישאו לישראלי, אבל לאחר מות בן הזוג או גירושים – איבדו את מעמדן בישראל. די יהיה אם כל מסתננת מאפריקה תטען שהייתה קורבן אלימות – כדי שמדינת ישראל לא תוכל לגרשה. על פי האמנה ישראל תחויב לבטל כל צו גירוש התלוי ועומד נגד האישה. וכל ארגוני הסיוע למסתננים ומהגרי עבודה ודומיהם כבר פנו לכל שרי הממשלה בדרישה תקיפה להסיר את ההסתייגות, אשר ספק אם תעמוד במבחן בג"ץ.
# # #
מניעת אלימות נגד נשים היא מטרה נעלה. ממש כמו מניעת אלימות נגד קשישים, תינוקות רכים וחוסים חסרי ישע. אבל להם אין צבא של עמותות שמאל פרוגרסיבי המקדמות את סדר היום שלהן על גב "המאבק נגד האלימות".
אותם גופים הנלחמים לאזרוח רבבות מסתננים מאפריקה, ביטול חוק האזרחות כדי להכניס מאות אלפי פלסטיניות לישראל, או קליטה המונית של פליטים אוקראינים – הם גם הדוחפים לחתימה על אמנת איסטנבול. הם רואים איך הדמוגרפיה בישראל משתנה במהירות לטובת הדתיים והחרדים – ויעשו הכל כדי לדלל את מספר היהודים בארץ.
הם לא רוצים מדינה יהודית. אין להם רצון או יכולת ללדת המוני תינוקות חילונים ופרוגרסיביים ולכן ינסו לייבא ארצה מכל הבא ליד – העיקר שלא יהיו יהודים. כל התירוצים ההומניטריים כשרים כדי לשרת את מטרת־העל: מחיקת דמותה היהודית של מדינת ישראל, או צמצומה.
אבל לא רק בענייני הגירה עוסקת האמנה. הרי כבר אמרנו: הכל כלול. האמנה גם קובעת למשל כי אי־השוויון בין נשים לגברים הוא הגורם לאלימות נגדן, ולפיכך יש לאכוף שוויון מלא. אומנם החוק בישראל כבר מחייב שוויון הזדמנויות ושוויון בפני החוק. אבל האמנה תובעת "שוויון למעשה". לא רק שילוב לוחמות ביחידות קרביות אלא תביעה שמחצית מפלחו"ד גולני יהיו לוחמות.
וגם: המדינות "ינקטו את הצעדים הדרושים לקידום שינויים בדפוסי התנהגויות חברתיות ותרבותיות של נשים וגברים" כדי להכחיד "מנהגים ומסורות המבוססים על רעיון נחיתות האישה או על תפקידים סטריאוטיפיים לנשים ולגברים".
מה זה אומר למשל? אם בבתי הכנסת האורתודוקסיים יש הפרדה בין גברים לנשים - הפמיניסטיות הרדיקליות והרפורמים האדוקים יוכלו לדרוש את ביטול ההפרדה בטענה שזו "אלימות נגד נשים". והרי כבר גייסו את בג"ץ לבטל מופעים בהפרדה לקהל חרדי, ולא עזרו טענות הנשים והגברים כי זה רצונם. ומדינת ישראל תהיה חייבת "לנקוט אמצעים" כדי לבטל את "המנהגים והמסורות" הללו.
אמנת איסטנבול עלולה לפיכך להיות גשר שעליו ינהרו לישראל רבבות פליטות ערביות, וגם מנוף לעיצוב פרוגרסיבי מטורלל של החברה הישראלית. צריך ואפשר להילחם באלימות נגד נשים גם בלי האמנה המסוכנת הזו.