בעוד אנחנו מתאבלים על מתינו הנערמים, סוף השבוע הקודם היה מענג במיוחד למנהיג חמאס יחיא סנוואר. הוא, שכבר חודשיים מנסה בכל כוחו להוביל את גל הטרור מול ישראל, מנסה ולא מצליח, קם בשישי שעבר והופתע לגלות שדווקא העיתונות הישראלית היא זו שהכתירה אותו למוביל גל הטרור הנוכחי.
סנוואר רצה כל כך להיות האיש ששולח את המחבלים לערי ישראל, אבל אף לא אחד מששת הפיגועים הקשים שחווינו קשור אליו. בייאושו, לקח בכוח אחריות על הפיגוע באריאל, אף שלמחבלים אין שום קשר לזרוע הצבאית של חמאס.
אבל במוצאי יום העצמאות, כשהדם של כולנו רתח לנוכח הטבח האכזרי בחוגגים באלעד, החלו כמה צייצנים להצביע על סנוואר כעל האיש הרלוונטי שצריך לערוף את ראשו כדי להפסיק את הטרור. משם הייתה קצרה הדרך לטורי סוף השבוע של בכירי העיתונאים, ואפשר רק לדמיין איך סנוואר, בעל העברית המושלמת, מתרפק בעיניו על המילים שהרעיפו עליו בעלי הטורים ועל הכתרים שקשרו לו.
ייאמר כאן ועכשיו: יחיא סנוואר הוא בן מוות, והיום שבו תחזיר ישראל לעצמה את החיים שהעניקה לו בכלא כשהוציאה גידול מראשו, יותר קרוב מרחוק. רק שאין קשר בינו לבין גל הטרור הנוכחי. הוא רק אחד מעשרות האלפים שמפיצים את השנאה ברשת, ולא האפקטיבי ביותר שבהם.
אבל בעולם הרשת החברתית, מה שבמערכה הראשונה מופיע כציוץ, ובמערכה השנייה הוא כבר כותרת בעיתון – מצליח במערכה השלישית לחדור גם אל חדרי קבלת ההחלטות. אחרי שקרא את עיתוני סוף השבוע, התייצב ראש הממשלה נפתלי בנט להערכת המצב ביום ראשון מלא עוז ועזוז, כשהוא נחוש להורות על מהלך התקפי בעזה.
אנשי הצבא והשב"כ הסבירו לו לאט ובסבלנות שיש תוכנית מצוינת לפעולה יעילה בעזה, ושהכוחות מוכנים אליה, רק שהיא לא תשפיע כהוא זה על המחבל הבא שיגיע לערינו. היא רק תגרום לנו להיפרד, בטרם עת, מכמה עשרות ישראלים יקרים, חיילים ואזרחים. שר הביטחון בני גנץ התייצב במלוא אורכו מאחוריהם, ויחד נטרלו את פרץ הטנטרום של בנט.
רצף האירועים המופרך הזה, שנישא כולו על אדים וירטואליים וללא שום עיגון בעובדות, מעורר תחושה ש"הכל מטומטם", כמו שאומרים אנשים שפויים כשהם מציצים בזרם העכור של הרשת החברתית. ואז הגיעה תפיסת המחבלים מאלעד ותמונת הסיגריה בפיו של המחבל (שצה"ל חייב לחקור מי צילם אותה והפיץ).
כמות המרץ, האנרגיה והמחשבה שהשקיעו מאות אלפי ישראלים בדיון סוער ויצרי על הסיגריה הזאת נתנה תחושה שזו ההוכחה האולטימטיבית שהכל באמת מטומטם. היא גם עוררה מחשבות נוגות על איך היינו נראים אילו אותם מאות אלפי ישראלים טובים היו משקיעים את אותה אנרגיה במאבק על חינוך טוב יותר לילדינו, על מערכת בריאות ציבורית חסונה יותר, או בצמצום השעות שכולנו מבלים עצבנים בפקקים – דברים שהם הרבה יותר רלוונטיים לחיינו מאותה סיגריה.
אחרי 20 שנה
גל הטרור הזה מאופיין בתופעה חדשה ובמחבלים מזן חדש שאני מכנה "טרור הרשת". אלה מחבלים ללא שייכות ארגונית, ללא רקע של פעילות פוליטית, ולרוב גם ללא רקע דתי אדוק. בעיניהם חמאס, ג'יהאד אסלאמי ושאר ארגוני הטרור הם דברים ששייכים לדור הישן. הם חיים ברשת, והיא זו שמניעה אותם לפעולה.
אלה שנתפסו חיים ונחקרו מספרים שראו ברשת ש"אל־אקצא בסכנה" וזה הניע אותם לפעולה, מה שמדגיש שוב את עוצמת המותג של אל־אקצא, שעליה כתבתי לפני שבועיים. שלא כמו המחבלים של "טרור הבודדים" לפני שבע שנים, שבעיקר חיפשו יציאה "מכובדת" מהעולם – המחבלים האלה לא מבקשים את נפשם למות. הם רוצים להרוג כמה שיותר ישראלים וגם לחזור אחר כך הביתה.
לכן להרוג את סנוואר לא יספיק כדי לעצור את התופעה. נדרשת פה התמודדות מורכבת, בעיקר בזירת הרשת. באיסוף: השב"כ צריך לחדד את האלגוריתם שלו כדי לדעת לברור מן התבן של דברי השנאה וההסתה את המוץ של אלה שמוכנים להפוך את ההסתה למעשה.
השב"כ ומטה ההסברה הלאומי פועלים כדי לחסום ולשתק רבים ממקורות ההסתה, אבל חייבים גם ברשת לעבור לגישה התקפית. יש הרבה דברים שאפשר לעולל למי שמפיץ הסתה, לצלם ולחשוף פרטים מביכים עליו כדי לייבש את מקורות הביצה הזאת. השב"כ פועל בתחום הזה, אבל לא מספיק.
תחום נוסף שבו חשוב וכדאי להשקיע הוא מה שכונה "מרחב חכם": בגל הטרור הקודם כוסו כבישי יהודה ושומרון במצלמות מעקב שמספקות מידע קריטי לפענוח פיגועים אחרי שהם מתרחשים. למצלמות האלה ניתן לחבר גם אלגוריתם שיידע להתריע על פיגוע מבעוד מועד על פי סימנים מעידים. 8200 כבר הציעו בעבר לכתוב אלגוריתם כזה, אבל בשל עלות גבוהה, הרעיון נדחה. עכשיו הזמן לממש.
בצד המבצעי יש להקים מחדש את גדר ההפרדה ולהפוך אותה לאפקטיבית. בחודש שעבר ציינו 20 שנה לחומת מגן – המערכה שהכריעה את טרור המתאבדים. שני גורמים השיגו את ההכרעה של הטרור אז: כיבוש השטח שאפשר חופש פעולה לאיסוף מודיעין; וגדר ההפרדה. חופש הפעולה נותר בידינו, אבל ממשלות ישראל האחרונות הזניחו במודע את הגדר, ועכשיו צריך לסגור אותה מחדש.
וישנה גם השאלה שהישראלים לא אוהבים לעסוק בה: מה גבולות המדינה שלנו? על מי ועל מה אנחנו מתכוונים להמשיך לשלוט? בפרספקטיבה של 55 שנה אפשר לראות שהאלימות הפלסטינית מתפרצת במחזוריות בין־דורית. ב־1967 כבשנו את יהודה ושומרון והפלסטינים נותרו המומים.
זה לקח 20 שנה ואז, ב־1987, קם דור חדש שלא חווה את התבוסה ויצא לאינתיפאדה הראשונה. 15 שנים אחר כך, ב־2002, הגיע כבר דור אחר והוביל עוד גל טרור רצחני שכונה "האינתיפאדה השנייה". והנה אנחנו, 20 שנה אחרי חומת מגן, ניצבים מול דור חדש של טרור פלסטיני. או כמו שאמר לי אחד המפקדים של חומת מגן: "אנחנו, הלוחמים והמפקדים של חומת מגן, קנינו בגופנו 20 שנות שקט לחברה הישראלית – מה עשיתם עם 20 השנים האלה?".
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.