בזמן שרע"ם התחבטה בנוגע לעתידה בממשלה, ברשתות החברתיות התנהל ויכוח מעניין: במי עדיף שממשלת ישראל תהיה תלויה – במועצת השורא או במועצת חכמי התורה? מדהים שכל כך התרגלנו לוויכוחים מטומטמים שכל מהותם היא "מה יותר גרוע", עד שאנחנו לא משתאים לרגע על כך שהשאלה היא לא מי עדיף – מועצת השורא או הרבנים של אריה דרעי – אלא למה אנחנו בכלל צריכים להיות תלויים באחד מהם.
לכאורה, אנחנו צריכים לבחור. מצד אחד יש לנו מוסי רז עם דקלומי "הכיבוש" האוטומטיים, כי למה לחכות לחקירה שתקבע מי ירה בעיתונאית אל־ג'זירה בג'נין, אם אפשר להתחבר לנרטיב האנטישימי שמאשים מראש את ישראל, בסגנון מוחמד א־דורה?
מהצד השני נמצאים עסקנים חרדים שמתמחים בגידופים ובלשון הרע, או כפי שח"כ יצחק פינדרוס עשה השבוע – מטיפים לתלמידים צעירים על חלומם לבוא עם D9 לבית המשפט העליון ולפוצץ אותו. עכשיו תבחרו.
איכשהו, התרגלנו לדפוס השיח האווילי הזה. כל פרובוקציה אידיוטית היא בגדר דעה שחשוב להתייחס אליה, בעוד את האנשים החכמים, בעלי הידע והאמירות המבוססות, אנחנו זונחים בצד. זה קורה גם בכלי תקשורת שמתיימרים להיות אינטליגנטיים.
השבוע נשלחה לקוראי "הארץ" הודעת פוש שהזמינה אותם לקרוא למה הדוגמנית האנטישמית בלה חדיד עדיפה על בר רפאלי השטחית, כי "לפחות לחדיד יש דעה". אין מה לומר – מאמר בעל חשיבות עליונה.
אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בתחרות "מי יותר גרוע" ובאזהרות חמורות זה מזה, במקום שניזהר מחמאס, איראן וחיזבאללה. כמה מעט אנחנו מדברים על הסכנות האזוריות ואיך הכי נכון להתמודד איתן בחוכמה, וכמה הרבה אנחנו מדברים על "הסכנות" מהשמאל, מבן גביר, מהחרדים, מהערבים.
הזוי שמדינת ישראל מחכה להחלטת מועצת השורא, אבל גם הזוי שמדינת ישראל חיכתה פעמים רבות להחלטת הנכד של הרב קנייבסקי. זה באמת משנה מה יותר הזוי? השאלה היא לא מה עדיף, אלא איך נמנעים מכך שהמיינסטרים, שאמור להוביל את המדינה, יכופף את ראשו בפני קבוצות שוליים צעקניות, בין שהן מורכבות מאנשי דת "משלנו" ובין שמאחרים.
פוטנציאל האחדות
האירוע הקשה ביותר שקרה בישראל בשנים האחרונות ודורש תיקון מיידי ולא כל כך פשוט לביצוע, הוא הקונטרה הצינית והמסוכנת לפרויקט כור ההיתוך רב־השנים: פיצולו של המיינסטרים.
כבר שלוש שנים אנחנו מקרטעים בכל הנוגע לקיומו של שלטון בישראל, כשהממשלה החורקת הנוכחית היא הדבר הכי יציב שהצלחנו לייצר. המסקנה היחידה מהמצב הזה הייתה ברורה עוד מסבב הבחירות הראשון ב־2019: אין מנוס מאחדות. במילה "אחדות" הכוונה, מן הסתם, אינה לממשלה הנוכחית.
היא אומנם טובה יותר מלופ בחירות מטורף של ממשלות מעבר, והיא אומנם משלבת קצוות מהימין ומהשמאל היהודי ומהימין הערבי, אבל אחדות הייתה ונשארה שלטון של שתי המפלגות הגדולות שמייצגות את המיינסטרים, תוך הסכמה על רוטציה. במילים אחרות: מה שהיה קורה לו הליכוד וכחול לבן של גנץ ולפיד היו מגיעות להסכמה אחרי סבב א'. כל שאר האופציות הן קומבינות יותר ופחות מוצלחות, שמתקשות להתמודד עם הבעיה.
עסקנים פוליטיים ממשיכים לנסות למכור את התזה הפנטסטית שתכף יהיה ניצחון, אבל זה בדיוק העניין. לשום מחנה אין יכולת אמיתית ליצור ניצחון. כשנתניהו תיחמן את גנץ ל"ממשלת אחדות" (שלא באמת היוותה אחדות וגם לא הייתה לו כל כוונה לקיים את הרוטציה), הוא למעשה ריסק סופית את אמון מצביעי המרכז, ובכך גם את יכולתו להוביל את המיינסטרים. מנגד, גם מפלגות המרכז לא הצליחו לתחזק את המפלגה הגדולה שיצרו. בינתיים הסקרים ממשיכים לסמא את עיני הפוליטיקאים והעיתונאים מטעם, שלא הבינו שכל עוד מלבים את פיצול המיינסטרים הישראלי, לא יהיו מנצחים.
המיינסטרים אומנם מחולק לנטייה שמאלה ולנטייה ימינה, אבל מסכים לגבי הרבה סוגיות. הוא רוצה חוק וסדר, אבל לא מעוניין באקטיביזם שיפוטי מופרז. הוא מעוניין בשימור המסורת היהודית, אבל לא רוצה מונופולים מעוותים של כשרות, גיור או דיני משפחה.
הוא אוהב את ישראל, שונא את הכפשתה ומאמין בסולידריות יהודית, אבל היה רוצה פתרון כלשהו לסוגיה הפלסטינית. הוא רוצה לחיות בשקט ובהגינות, אבל מוצא את עצמו נכנע לצווחות של בן גביר, לסחטנות של העסקנים החרדים שמאמינים שהחילונים צריכים לממן את המגזר שלהם, ולהחלטות של מועצת השורא.
תעמולה סוטה
בינתיים, להצהרות חסרות אחריות כמו של פינדרוס, עודה, בן גביר, גולן, כסיף ושאר הפרובוקטורים בשקל, יש אדוות. כשבליכוד מלינים על רדיפה, אבל גם משקיעים כל כך הרבה במיתוג של בנט כ"נוכל" כדי לפנטז שתכף מנצחים – לא כולם יודעים להכיל את זה. אדוות שטיפת המוח מגיעות בסוף לאישה בת 65 מהדרום, שעל פי החשד משתכנעת לכאורה שזה ממש פטריוטי לשלוח מכתבי איומים עם קליע לבנט ולילדים שלו.
בהתחשב בכך שהיא כנראה תואשם באיומי טרור, אפשר גם להתווכח בשאלה מי יותר תומך טרור – אלה שמלבים את היצרים עד כדי טרור פנימי, או אלה שרצים לחבק מחבלים. אבל זאת לא המהות. המהות היא להבין שזה מה שקורה כשחצי אחד של המיינסטרים לא מסוגל לשתף פעולה עם החצי השני. הניסיון לאסוף את הקצוות, להכשיר אותם ולאפשר להם דברים שלא יעלו על הדעת, הוא הרסני.
זה מביך במיוחד כשאין שום אמת מאחורי ה"ויכוחים הפוליטיים". הרי אין הבדל אמיתי בין היכולת של כוחות הביטחון להגן עלינו היום לעומת יכולתם לעשות זאת לפני שנה, כשספגנו כאן טילים, תקיפות ופרעות. זה אותו צבא עם אותו מנדט, ובמקרה הכי גרוע – מועצת השורא תכריח את רע"ם לפרוש מהממשלה.
אבל בדרך, מרוב תעמולה סוטה, תודעת המיינסטרים נפגעת. לרוב הישראלי אין תחושת ביטחון כשנאשם בפלילים מגייס כהניסטים מופרעים כדי "להגן עלינו", וגם אין להם תחושת ביטחון כשמאזן גנאים מתפרע בקואליציה עם הזיות על אל־אקצא.
הטרגדיה שלנו הייתה ונשארה הפיצול של המיינסטרים, פיצול שהפוליטיקה יצרה. במקום לפתור את בעיות המיינסטרים, היא מאפשרת לזנבות לכשכש בו בפראות.
התעמולה לא תשנה את האמת, והאמת היא שהחטא הגדול שנעשה פה היה תיחמון האחדות. המשך הפיצול הציני של המיינסטרים מאפשר את סחיטת הרוב בידי מיעוטים, כל פעם מיעוט אחר. את זה צריך למצוא דרך לתקן. המיינסטרים צריך להיות חזק דיו כדי להתמודד עם מטורללים מהשוליים של החברה ששולחים מכתבי איומים, כמו גם עם תומכי טרור נגד ישראל, כמו גם עם עסקנים חרדים וחצרות רבנים.