האם אנחנו לפני אינתיפאדה שלישית? האינתיפאדה הראשונה בשנת 1986 התחילה בדיוק כפי שמתפתחת המציאות עתה ביו"ש ובערים המעורבות - בהפגנות ובשביתות. אז זה התחיל בגל שביתות מסחר בבית צחור וברמאללה. כשהחברה היהודית חשבה שמדובר במאבק על זכויות, הם כבר יצאו לדרך באבנים ובסכינים, באינתיפאדה עם כ־160 הרוגים, ועם החלטה לפתוח במו"מ שהוביל להסכמי אוסלו האיומים וליותר מ־2,000 נרצחים ולאינתיפאדה השנייה.
אותם סימנים מופיעים הפעם - הפגנות ושביתות - ובשונה מבעבר חלקים גדלים והולכים במגזר הערבי־ישראלי מזהים את הפריכות בעם היהודי, בעיקר האליטות, ומצטרפים למאבק הפלסטיני. חלק מנציגי המגזר הערבי בכנסת ובממשלה מסונכרנים בגלוי עם הפת"ח ועם החמאס בעזה, המובילים מאבק משותף. המרחק מפתיחת אינתיפאדה שלישית קטן והולך - כך גם לדעת מומחים צבאיים וביטחוניים.
מי שלא מגיב כעת בעוצמה מזמין לעצמו אינתיפאדה נוספת, רק שאז הוא יצטרך להגיב בעוצמה רבה יותר ובמחיר של הרוגים ופצועים רבים יותר משני הצדדים. זהו הלקח מאינתפדת 2,000, ושוב אנו חוזרים אל אותה טעות. לא הגבנו אז בתחילתה ונקטנו מדיניות הכלה.
"עימות בעצימות נמוכה", קראו לזה הקצינים שנשלחו ללמוד בבתי ספר צבאיים בחו"ל והביאו משם חלופות מדיניות במקום מהלך צבאי.
אנו, נפגעי הטרור, זוכרים זאת היטב. כמה שלחצנו לשינוי המדיניות, לא הצלחנו מולם, גם אחרי שאריק שרון החליף את אהוד ברק בראשות הממשלה. גם הוא הצטרף לתורה המדינית והכריז בביקור פצועים אחרי פיגוע: "גם איפוק זה כוח'". הפלסטינים לא התרשמו מהאיפוק שלו וגם לא מהיותו מצביא גדול.
שנת האיפוק עלתה לנו בגל טרור נורא ובמאות הרוגים ופצועים עד מבצע "חומת מגן", שבו החזרנו לידינו את השליטה הצבאית על שטחי A. אילו התחלנו קודם, היינו חוסכים את מותם ופציעתם. את הלקח ההוא צריכה ללמוד הממשלה הנוכחית.
לחברה האזרחית היהודית תפקיד במניעתה: בהפגנת חוסן חברתי, בהכרת האויב, במאבק ללא פשרות למתן גיבוי לכוחות הביטחון לפעול במיצוי הכוח, בדיוק כפי שדיבר ודרש בהלוויה הבן של נעם רז הי"ד. המאבק האזרחי בימים אלו צריך להביא חופש פעולה לכוחות הביטחון. מול הממשלה הנוכחית, הבנויה על גורמים פרוגרסיביים (בהם שהביאו את הסכמי אוסלו - אם כל חטאת) וגורמים פוליטיים מהמפלגות הערביות, צריך להקים את "קיר הברזל" שעליו דיבר ז'בוטינסקי. לתשומת לב הממשלה הנוכחית, הגם שרובה אינה מזדהה עם משנתו.
לא כל הערבים רוצים טרור, אבל יש רבים שיושבים על הגדר ובודקים את כיוון הרוח. מי שלא יגיב כעת, מעודד בפועל התגייסות של עוד צעירים לתוך מעגלי הטרור. על רקע כל זה, כמה איוולת יש בדרישה של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב להקים ועדת חקירה לטיפול המשטרה בהלוויית העיתונאית (אם אפשר לכנות כך תועמלנית ברשת טלוויזיה המצדיקה טרור נגד יהודים). מפיקי ההלוויה רצו והצליחו להפוך אותה לאירוע טרור לאומני־פלסטיני, בלבה של ירושלים, ליד מסילת הרכבת הקלה המשרתת את תושבי הבירה ובסמוך לקריית הממשלה והמטכ"ל של משטרת ישראל.
בית החולים הצרפתי הסמוך, שאליו הובאה הגופה, נכבש על ידי צעירי הפת"ח והחמאס. על גגו התייצבו נושאי הדגלים הפלסטיניים, מצטלמים על רקע דגלי ישראל מעל הבניינים הסמוכים. במתחמים הסמוכים הוכנו בליסטראות ואבנים ליידוי. כמה חוצפה דרושה כדי להתייצב בפנים גלויות ליד המטה הארצי וליידות בליסטראות על שוטרים. יש לבטל את ההחלטה לחקור את השוטרים שהתגוננו. בפעם הבאה הם יחששו לפעול והתוצאה תהיה בקבוקי תבערה וירי.
ויש עוד סיבה: לא כל הערבים רוצים טרור. האירוע האלים היה למורת רוחם של רוב אנשי צוות בית החולים הצרפתי, אף שהם ערבים. הם אינם רוצים לראות את ירידת מספר המטופלות היהודיות בבית החולים. בבית החולים הצרפתי מחלקת יולדות מקצועית שאליה באות יולדות מהשכונות החרדיות הסמוכות, או כאלה הרוצות לידה במים ולידה טבעית.
אסור לסרס את היכולת להשליט סדר בעתיד ולהפקיר את בית החולים לידי הרשות הפלסטינית ואת הערבים לידי הטרור.
הכותב הוא סא"ל (במיל') ויו"ר ארגון נפגעי הטרור אלמגור