אביב כוכבי, הרמטכ"ל ה־22 של צה"ל, הוא לוחם ומנהיג שניחן בכריזמה כובשת. אני מתקשה לשכוח את הנאום המרשים שנשא בערב יום הזיכרון ברחבת הכותל המערבי בירושלים, כשם שאני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שמנהיגים בדמותו של כוכבי חסרים כבר הרבה שנים בפוליטיקה הישראלית.

להבדיל ממנהיגים שנושאים נאומים שאותם כותבים עבורם כותבי נאומים מקצועיים, ששכרם משולם מכספי הקופה הציבורית, כוכבי כותב את נאומיו בעצמו. הוא עושה זאת בעברית משובחת, תוך שימוש באוצר מילים גדול, מה שמלמד על האיש, על שפתו, על ערכיו, על דרך מחשבתו, ועל הרהיטות שבה הוא ניחן. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלהבדיל מפוליטיקאים ואנשי ציבור בכירים – כוכבי נואם. הוא לא מדקלם ולא מקשקש. הוא אומר את אשר על לבו, ומאמין באמת ובתמים בדברים שיוצאים מפיו.

רא"ל כוכבי הוא לא רק נואם משובח אלא גם מנהיג בעל סמכות, שיודע להשרות תחושת ביטחון שחסרה לנו בעת הזאת. הרמטכ"ל ה־22 אמור לסיים את תפקידו בתחילת חודש ינואר בשנה הבאה, לאחר שקיבל הארכה של שנה בתפקיד משר הביטחון. אלו שמכירים אותו, מעידים על קצין צנוע וישר דרך, שלא דבק בו רבב, ושתפקיד הרמטכ"ל לא שינה את ערכיו. תקופת כהונתו כראש המטה הכללי מתאפיינת בדאגה גדולה לפרט ובהטמעת ערכים בצבא.

ברור שמנהיגים כמו רא"ל כוכבי דרושים בדחיפות בפוליטיקה, אלא שנגזרת תקופת צינון על מי שכיהן כרמטכ"ל. ייתכן שהסבב על ההנהגה הלאומית יהיה בעתיד בין יוסי כהן, שכיהן כראש המוסד, לבין אביב כוכבי, שיפשוט בינתיים את מדיו ויהפוך לאזרח. מבין השניים, אני יודע למי אתן את קולי.


סוף לאלימות

כל בתי החולים משביתים את העבודה בסוף השבוע בעקבות אלימות קשה כלפי הצוותים הרפואיים. לצערנו, החוק אינו מרתיע את התוקפים האלימים, ומי שמשלמים את המחיר הכבד הם הצוותים הרפואיים המסורים. אם יחוקק חוק שלפיו מי שיתקפו צוותים רפואיים לא יוכלו לקבל טיפול, ולא יאושפזו בבתי החולים שבהם הם תקפו את הצוות הרפואי – רק אז תצטמצם התופעה ואולי גם תיפסק. מי שתוקפים צוותים רפואיים חייבים לדעת שיהיה לכך מחיר אישי שאותו הם ישלמו.

הענישה הקיימת אינה מרתיעה. הנתונים מלמדים שבכל שנה עולה מספרם של הצוותים הרפואיים שסופגים מהלומות ממי שאינם שבעי רצון מהטיפול שמקבלים יקיריהם, או שהם תולים את האשמה במותם של המאושפזים בצוותי בתי החולים. אני ממתין לחבר הכנסת הראשון שירים את הכפפה ויגיש את הצעת החוק המתבקשת שתפסיק את האלימות.

עולם שלישי

זוכרים את הססמה "עם הפנים לציבור"? פעם זאת הייתה הססמה של משרד הפנים. היום זה נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת, בעיקר אצל מי שמבקשים להוציא דרכון או תעודת זהות.

לפני שבוע גיליתי שתעודת הזהות שלי אבדה. נכנסתי לאתר משרד הפנים ושילמתי אגרה בסך 125 שקלים, אבל לא הצלחתי למצוא תור לחודשים הקרובים כדי להוציא תעודה חדשה. אני לא לבד, עשרות אלפי אנשים שמבקשים לחדש את הדרכון או להוציא דרכון חדש, נתקלים בבעיה דומה.

זה לא חדש שהפנים של משרד הפנים כבר מזמן לא אלינו. זה התחיל בתורים ממושכים עוד הרבה לפני הקורונה, והפך לבלתי נסבל כשעשרות אלפי ישראלים ביקשו לטוס לחו"ל אחרי פתיחת השמיים, וגילו שתוקף הדרכון שלהם פג, או שהם זקוקים לדרכון חדש.

למשרד הפנים יש שרה פעילה, אבל אילו איילת שקד הייתה מקדישה את עיקר זמנה למשרד ופחות לבחישות שיבטיחו את עתידה הפוליטי, ייתכן שהיינו היום במקום אחר. אני יודע ששקד הורתה לקלוט עשרות עובדים חדשים, שהם טיפה בים בכאוס הבלתי אפשרי שנוצר. אני גם יודע שיש כוונה לפתוח מרכז שיטפל רק בהנפקת דרכונים על יד קניון איילון ברמת גן, אבל כל זה נשמע היום עבור מי שזקוקים לדרכון מיידי או לתעודת זהות כבשורה עתידנית. בכל מדינה מתוקנת הדברים היו נפתרים מזמן. אלא שאנחנו כנראה לא מדינה מתוקנת בכל מה שקשור לדאגה לאזרח, והתחושה היא שהאזרח נמצא בתחתית סולם העדיפויות של משרד הפנים. אמביציות פוליטיות הן דבר חשוב, לא פחות חשובה הדאגה לאזרח.


ההיסטוריה חוזרת

השבוע אנחנו מציינים 45 שנים למהפך שהביא לניצחון הליכוד ולהגה השלטון את ראש הממשלה מנחם בגין ואת שר הביטחון אריאל שרון. הייתם מאמינים שהקשר בין בגין לאריק שרון נוצר מלידתם? מתברר שהסבתא של שרון הייתה המיילדת של בגין.

את הסיפור חושף אתר הספרנים, שהוא בלוג של הספרייה הלאומית. הקרדיט שייך לד"ר חזי עמיאור, שמפרסם באתר צילום מלפני 116 שנים בשחור־לבן, כשהוא מודבק על לוח קרטון, ובו נראים חברי ההנהלה וצוות העובדים של הבנק היהודי באימפריה הצארית.

מקור הצילום משנת 1905 הוא שמואל שיינרמן, אביו של אריק שרון, שהיה ממקימי כפר מל"ל. מתברר שלשניים מחברי הנהלת הבנק, מרדכי שיינרמן וזאב דב בגין, נולדו צאצאים שהפכו ברבות הימים למנהיגים ולראשי ממשלה. השניים הם מנחם בגין, בנו של זאב דב, ואריק שרון, נכדו של מרדכי שיינרמן. 76 שנים לאחר מכן, פעלו בגין הבן ושרון הנכד באותה ממשלה.