כמה טעם רע יכול להישאר מדבר טוב? אפשר לקחת את חוק ״ממדים ללימודים״ כתשובה. לכאורה קרה לנו דבר טוב. ביום שני בלילה אושר בכנסת מימון כמעט מלא למלגת לימודים גבוהים ללוחמים משוחררים, כאשר את שארית המימון הם יוכלו להשלים מהפיקדון. יש קונצנזוס ישראלי רחב להטבות מפליגות לחיילי צה״ל וללוחמים בפרט, ורובנו המכריע בוחרים להוקיר, להכיר תודה, לפנק ולאהוב אותם. לכאורה נושא פשוט להסכמה רחבה ולהעברה. אז למה הדרך לשם רצופה בכל כך הרבה רעל?

הצעת הפשרה של שר הביטחון גנץ (צילום: ערוץ כנסת)

הכותרות על חברת הכנסת הפורשת והחוזרת בה ג׳ידא רינאוי זועבי התמקדו בדרמה שמטרתה לגרוף כמה כותרות על חשבון תפקודה של המדינה, אבל הסיפור הגדול הוא אחר. הסיפור הוא על מפלגת מרצ, שצריכה לעשות חשיבה רצינית מחדש על מה שהיא מוכרת. השריון של זועבי היה טעות מרה, אבל הוא רק סימפטום. הערבוב בין זכויות האזרח והעזרה לחלש עם השמאל הקיצוני האנטי־ציוני פשוט לא עובד יותר. מי שראה את הפרובוקציה המבישה של דגלי פלסטין בקמפוס אוניברסיטת בן־גוריון מבין שהרטוריקה הזאת לא באמת תורמת לדו־קיום אלא מונעת אותו.

גם ההימנעות של רע״ם בהצבעה על החוק הייתה מאכזבת ומרגיזה. מנסור עבאס הוא פוליטיקאי אמיץ, עקבי, עומד במילתו. אבל מה עם שאר חברי הסיעה? הקואליציה מאותגרת ממילא, וחברי כנסת ערבים שלוקחים בה חלק כמו עיסאווי פריג׳ ואבתיסאם מראענה מוכיחים שהבינו את החשיבות בפשרות ובשיתוף פעולה. אבל מה עם האחרים? עד היום הם רק הוכיחו את הבעייתיות שלהם במקום להתמתן.

גם ההתנהלות הצינית של הליכוד סביב החוק הייתה מעוררת בחילה. מילא המפלגות החרדיות - הן הרגילו אותנו לחוסר אכפתיות מוחלט מהכלל. אבל במה שירתה את הליכוד הקטטה העלובה על גבם של הלוחמים שהפגינו בחוץ? בליכוד התמקמה חבורה צעקנית שמנצחת קבוע בתחרות ״מי יורד הכי נמוך״. הם לא מוכיחים דבר פרט ליכולתם לקלל ולריב. איך הם מצליחים להאפיל על רבים וטובים במפלגה, רובם עם עבר צבאי מפואר?

כבר תקופה ארוכה שנראה שהעם שלנו טוב ממנהיגיו. הרי בעיני הצוררים האיראנים, חמאס וחיזבאללה, כולנו אותו דבר. אנחנו סובלים כרגע מעודף מנהיגי צעצוע שרואים רק את האינטרס של הקבוצה שאותה הם מייצגים, ונותנים לה עדיפות על חשבון האינטרס של המדינה. מגיעה לנו מנהיגות שמסוגלת לגשר, לתת השראה, שרואה סוף־סוף את המשותף. כמה אנרגיה נשפכת על רפש ומדון, גם על נושאים בקונצנזוס רחב, אפילו על גב החיילים. זה כבר ממש לא משנה מי ״צודק״ או מי ״התחיל״, אי אפשר להמשיך ככה.

ג׳ורג ברנרד שו אמר: "לעולם אל תיאבק עם חזיר. שניכם תתלכלכו בבוץ, אבל החזיר אוהב את זה". מגיעים לנו מנהיגים שאינם חזירים. דמיינו שמה שמושקע בתעמולה היה מושקע במסרים מתונים וערכיים. שבמקום להתגולל על המדינה ולעודד סטודנטים מסוכסכים להניף דגלי פלסטין בקמפוס, היו מעודדים אותם לאהוב את המדינה שמאפשרת להם ללמוד במוסדות הכי איכותיים.

שבמקום לצרוח על זכותו להתפלל בהר הבית בכל מחיר, מנהיג היה יודע להגיע להסכמה שקטה עם הוואקף. שאת מה שמושקע בהדבקת תדמית של נוכל ליריב, היו משקיעים בדוגמה של פוליטיקאי הגון שמייצג גם את המדינה וגם את בוחריו.

דמיינו שמה שמושקע במסר העקום ״אתמוך בחיילים רק כשאהיה בשלטון״, היה מושקע בחינוך עקבי לאהבה והערכה לחיילי צה״ל, בלי קשר ליריבים. שמה שמושקע בזעקות פרובוקטיביות על ״הכיבוש״, היה מושקע בפתרונות סובלניים ובמסרים של דו־קיום. שמה שמושקע בהקצנת הריב וב״דווקא״ היה מושקע בגישור ובהתמתנות. פשוט דמיינו.