אני רוצה לספר לכם את סיפורו של תיק 4000, כפי שמעולם לא סופר. לא מהזווית של הפרשנות המשפטית, אלא מהזווית של עד, שאף פעם לא זומן להעיד - לא מטעם המדינה ולא מטעם ההגנה. רבים רואים לנגד עיניהם את סוף הסיפור. הם מבינים היום שתיק 4000 קרס אל עצמו. אפילו כאלה שאצלם האסימונים של בזק נופלים לאט.
בעיניי, החלק המעניין בסיפורו של התיק הוא לא סופו, אלא דווקא הורתו ולידתו. הייתי שם בתחילת הדרך, כאשר עלה הרעיון הראשוני למיזוג בין חברת בזק לחברת יס. זה היה זמן רב לפני שהנאשם שאול אלוביץ' היה בתמונה. היה זה בשלהי המאה הקודמת, כאשר לחוק ההסדרים הוכנסה חקיקה המאפשרת את כניסתה של חברת טלוויזיה נוספת לשוק הישראלי, שתתחרה בחברת הוט. היה צורך לאומי ביצירת תחרות בשירותי הטלוויזיה הרב־ערוצית, ומי שעסקה בקידום החקיקה הייתה ועדת משנה של ועדת הכספים לאישור פרק התקשורת בחוק ההסדרים. אני מכיר את הנושא מקרוב, משום שעמדתי בראשה של הוועדה הזו.
כבר בתחילת הדרך דובר על כך שכדי שאותה חברה תוכל להתחרות בחברת הוט, יהיה צורך לחבר אותה לשותף אסטרטגי שיעניק לה ביטחון כלכלי, תשתית ופריסה ארצית. המועמדת הטבעית הייתה חברת בזק. אלא שבבזק לא ממש התלהבו מהרעיון. לבזק הייתה אז חזית פתוחה מול חברות הסלולר. היא לא חיפשה לעצמה תסבוכת תחרותית נוספת, גם מול מונופול שירותי הטלוויזיה של הוט. בניסיון לפתות את בזק לקבל החלטה הנוגדת את האינטרסים הכלכליים הטהורים שלה, הוצעו והובטחו לה הטבות והקלות ממשלתיות בתחומים שונים.
רצה הגורל, ועסקאות מהסוג הזה במדינת ישראל כרוכות בהרבה מאוד בירוקרטיה והסדרים חקיקתיים. ממשלות מתחלפות, כיסאות עור צבי מתקררים ומתחממים מחדש עם מינוים של שרים חדשים, חלק מהפקידות הממשלתית מתחלפת, ובמקביל, חברות ענק מחליפות ידיים ו/או בעלי גרעין שליטה.
חלפו כמעט 20 שנה מיום שנחקק אותו חוק הסדרים גורלי, שאפשר את מיזוג בזק־יס ועד שהעסקה הושלמה. בנקודת הזמן שבה הבעלים החדש, שאול אלוביץ', ביקש להשלים את העסקה, כבר לא היה מי שיציג לאמצעי התקשורת את השתלשלות העובדות ההיסטוריות, שבגינן מחויבת הייתה המערכת הממשלתית לאשר את העסקה.
לגורמים ברשות לניירות ערך עסקה זו נראתה תמוהה. שם התקשו להבין מה פתאום זכתה חברת בזק לאישור ממשלתי לביצוע רכישה של מניות יס במחיר גבוה באופן חריג, שהזרים כסף מהציבור לכיסו הפרטי של אלוביץ'. בנקודת הזמן הזו כבר שכחו שרכישת יס נכפתה על בזק, הר כגיגית, בתמורה להקלות והטבות רגולטוריות. ההסבר היחידי שקפץ לראשו של כל מי שלא הכיר את השתלשלות הדברים היה, שאינטרס זר מעורב בקבלת ההחלטה. זה היה הטריגר לפתיחת החקירה על ידי הרשות לניירות ערך ולהעברת התיק לפרקליטות.
דיני נפשות
אפשר, אולי בדוחק, להאשים את הבירוקרטיה הממשלתית ואת אי־היציבות השלטונית בישראל בקיומו של תיק 4000. אפשר, אולי בדוחק, להצביע על כישלונה של העיתונות הכלכלית במתן הסבר חלופי, משכנע ומבוסס היסטורית, לכספי הציבור שעשו את דרכם מחברה ציבורית בשליטת אלוביץ' לחברה פרטית בבעלותו, כגורם המכריע לקיומו של תיק 4000. שני גורמים אלו ודאי תרמו להולדתו של התיק. אבל אי אפשר לפטור את המערכת המשפטית מהאחריות הכוללת להגשת כתב האישום המופרך בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שעליו התנוססו המילים: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.
תיק 4000 נראה בהסתכלות שטחית כתיק העוסק בדיני ממונות. זו אשליה. אומנם, מצד העובדות, זהו תיק העוסק בעסקה כספית. מעורבות בו חברות גדולות במשק. הוא נסב על טובות הנאה כאלו ואחרות, המיוחסות לנפשות הפועלות בו. וגולת הכותרת שלו היא האישום המרכזי בשוחד. למרות כל זאת, מדובר בתיק העוסק בדיני נפשות.
הסיפור שמחזיק בצמרת העניין הציבורי את תיק 4000 הוא סיפור "עקידת בנימין". עם כל הכבוד לטייקון התקשורת ארנון מוזס, ולענק הכלכלי בדימוס אלוביץ', הם שחקני משנה. עתידו הפוליטי והאישי של נתניהו הוא שמחזיק את הסיפור על אש גדולה. תיק 4000, תיק השוחד, היה זה שהפך חקירה משטרתית, המדשדשת בין שמפניות ורודות לסיגרים, לאירוע משמעותי, לכתב אישום. כזה שמיום הגשתו הפך להיות בעל השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, שזעזעו את המפה הפוליטית. תיק 4000 סלל את הדרך להגשת כתב אישום ערב חתימת הסכמי אברהם ההיסטוריים. בלעדיו, ספק אם היה מוגש בכלל כתב אישום נגד נתניהו.
מיום הגשתו, פתח כתב האישום אופק חדש לכל השונאים, הקנאים והמובסים פוליטית, כדי ליצור דה־לגיטימציה ליושרו של נתניהו ולהמשך כהונתו כראש ממשלה. האישום בעבירה מסוג פשע בתיק 4000 נפל לידיהם כמן מהשמיים. זו בדיוק הנקודה שבה יש היפוך יוצרות. מתהפכים המאשימים והנאשמים. תיק בענייני נפשות – מחייב בדיקה, חקירה ודרישה של העדים והעובדות עד לשורשי העניין. בחינת ההיסטוריה, גם עד 20 שנה לאחור.
בירוקרטיה ממשלתית ועיתונות סנסציונית רודפת רייטינג, עצלה ונעדרת אינטגריטי לא פוטרות את החוקרים מהאחריות לחקור ולרדת לשורשי האירוע שלפניהם. קל וחומר שהן לא פוטרות את נציגי התביעה הממשלתית מלהאזין בלב פתוח ובנפש חפצה להסברי הצדדים המעורבים.
יש כאן עניין של רזולוציה.
ככל שממקדים את המבט בעסקת בזק־יס בנקודת הזמן שבה אלוביץ' כבר היה הבעלים של יס ובעל השליטה בבזק – כך גובר החשד לגבי ניקיון העסקה והרצון של נתניהו להיטיב עם אלוביץ', ונכנסת לתמונה סוגיית התמורה. קרי, התמורה שמעולם לא הייתה. שהרי נתניהו לא נהנה מסיקור אוהד ואפילו לא מהיענות חריגה לבקשות יועץ התקשורת שלו, ניר חפץ, למיתון הכתישה הכמעט יומית שלו ושל משפחתו באתר וואלה. ככל שמתבוננים בעסקה ממבט־על, שמספק לה אופק היסטורי, מבינים שבסך הכל היה פה קיום הבטחה שלטונית לאקט שנועד להבטיח לציבור תחרות ואיכות בתחום שירותי הטלוויזיה – מטרה שהושגה במלואה.
אנחנו חיים בעידן של מערכות מורכבות. בזק־יס מתחרות בשתי זירות מרכזיות שונות, החולקות את אותן תשתיות: טלוויזיה רב־ערוצית וטלפוניה. כדי לקיים את התחרות בשירותי הטלוויזיה – דחף משרד התקשורת את חברת יס לגרונה של בזק. בתמורה לכך, מותנה במעט ולפרק זמן קצר התחרות בתחום הטלפוניה. גם לו התקיימה פגישת הנחיה של נתניהו לשלמה פילבר, שבה היה מורה לו בפה מלא למתן את התחרות בשוק הטלפוניה כדי לקיים הבטחה שלטונית לבזק – לא הייתה קמה עילה להגשת כתב אישום נגד נתניהו.
השאלה הנשאלת היא לא אם נתניהו נהנה מתמורה מפוקפקת כלשהי בשל פגישת הנחיה כזו, שהוכחשה נמרצות על ידי נתניהו. השאלה הנכונה היא אם שר תקשורת אחר היה מתכחש להבטחה הרגולטורית לבזק. קיום ההבטחה הזו, שנולדה בחוק ההסדרים בסוף המאה ה־20 – רק מעיד על יושרו של נתניהו ולא ההפך.
אני רוצה להאמין שכל שר תקשורת אחר במקומו היה מקבל את אותה ההחלטה. האישור הרגולטורי שעליו חתם נתניהו כשר תקשורת – חרף הנאצות וקיתונות השופכין שזכה להם באתר וואלה, שהוצע ליריביו הפוליטיים ככלי תעמולה, כפי שהתברר מעדותו של אילן ישועה, מנכ"ל אתר וואלה דאז - הוא ראיית זהב לממלכתיות של נתניהו ועילה לבושה וכלימה של הפרקליטות.