מתוך הטור של בן כספית במעריב סופהשבוע: אני שואל את עצמי איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים לא רואים את מה שכל זוג עיניים אנושיות צריך לראות ולזהות מיד: את השקר, הפייק והמסרים החלולים של בנימין נתניהו. איך הם מביטים במספרים, בתוצאות, באירועים, בכל התחומים והנושאים, הם יודעים שמרמים אותם, הם יודעים שאין לשטרות כיסוי כלשהו, ובכל זאת הם ממשיכים לדבוק במנהיג.
הרי אין בישראל אחד שלא יודע או מבין שנתניהו היה מקים ממשלה עם מנסור עבאס לו רק התאפשר לו. אין אחד שלא מכיר את המיליארדים שנתניהו שפך על המגזר הערבי והבטיח לשפוך עליו בקמפיין הבחירות האחרון. אין בישראל אחד שלא מכיר את התבוסתנות של נתניהו, את בריחתו מעזה, הגנתו על חמאס, התנצלותו בפני ארדואן (שזוחל עכשיו בפני ממשלת בנט־לפיד), קיפול המגנומטרים, הוויתור על הסיפוח, שחרור אלפי אסירים ומחבלים רוצחים וכו' וכו'. הרי אין אחד שלא יודע שהממשלה הנוכחית לא עושה שום דבר שקודמתה לא עשתה והיא, בתחומים רבים, ביטחוניסטית ונחושה בהרבה ממנה.
תשובה פוטנציאלית לתהייה הזו קיבלתי בספר מרתק שסיימתי לקרוא לאחרונה, "כנופיית המפציצים". מדובר במלחמת העולם השנייה ובהתנגשות בין התזה של האמריקאים, שרצו להפציץ את הגרמנים והיפנים הפצצות יום מדויקות, כירורגיות (ככל שהיה אפשר אז), על מטרות אסטרטגיות, שיביאו לקיצור וסיום המלחמה במינימום הרס והרוגים, בעוד הבריטים דגלו בהפצצות לילה אגרסיביות, הרס הערים הגרמניות באופן שיטתי, כדי לשבור את רוחם של הגרמנים.
זה היה מובן, לאור העובדה שהבריטים ספגו את ההפצצות הללו מידיו של הלופטוואפה על לונדון וערים רבות נוספות והמוטיבציה שלהם לשמור על חיי אזרחי גרמניה הייתה מזערית. בספר הזה יש אזכור לתופעה פסיכולוגית מרתקת שעליה עלה סטטיסטיקאי צעיר בשם ליאון פסטינגר. הוא עבד על פרויקט עבור חילות האוויר, וניסה למצוא דרכים לבחירת מועמדים להכשרה כטייסים. באותם חודשים איומים (1942־1945) קורס טיס בחיל האוויר האמריקאי או הבריטי היה גזר דין מוות בוודאות גבוהה. הם טסו אל מותם, בכמויות בלתי נתפסות.
שנים אחר כך הפך פסטינגר לאחד הפסיכולוגים החברתיים המפורסמים ביותר. מחבר "כנופיית המפציצים", מלקולם גלדוול, תוהה אם החוויה של פסטינגר בחיל האוויר הניעה אותו לערוך אחרי המלחמה את הניסוי המפורסם ביותר שלו, בניתוח של כת אמריקאית בשם "המחפשים" שפעלה בשיקגו. הוא הגיע אליהם בעקבות השאלה ששאל את עצמו גם בימי המלחמה: מה קורה למאמינים אמיתיים כשהאמונות שלהם פוגשות את המציאות ומתרסקות?
זה סיפור אמיתי. תהיו איתי רגע: מנהיגת "המחפשים" הייתה דורותי מרטין, שטענה כי היא מתקשרת עם קבוצת חייזרים שכונו בפיה "השומרים". הם סיפרו לה, לדבריה, שהעולם ייחרב בשיטפון ב־21 בדצמבר, 1954. אך כמה ימים לפני האפוקליפסה תגיע צלחת מעופפת ותציל אותה ואת חסידיה. הצלחת תנחת בחצר האחורית שלה. כהכנה לרגע הזה, התפטרו חסידיה מעבודותיהם, עזבו את משפחותיהם ומסרו את רכושם. הם נאספו בביתה של מרטין באוק פארק, פרבר של שיקגו. בתחילה אמרה מרטין שהצלחת המעופפת אמורה להגיע ב־17 בדצמבר בשעה ארבע. אבל החייזרים לא הגיעו. ואז, בחצות, מרטין אמרה שקיבלה מסר חדש שלפיו הצלחת נמצאת בדרכה. היא לא הגיעה כלל. ואז היא אמרה שהחייזרים נתנו לה תאריך חדש: חצות של 21 בדצמבר, רגע לפני האפוקליפסה.
ואז המחפשים התכנסו שוב בסלונה. וחיכו. וחיכו. פסטינגר היה שם וצפה באירוע. הוא נזכר כי "היינו בטוחים, מטבע הדברים, שהנבואה שלהם לא תתגשם. כלומר, ניצבה מולנו חבורה של אנשים שהיו מחויבים לנבואה מסוימת, והם היו בהחלט מחויבים. אנשים התפטרו מהעבודה, מכרו דברים. הם התכוננו לקטסטרופה, לגאולה האישית שלהם".
הקטע הבא מצוטט מספרו של פסטינגר ("כשהנבואה כושלת"): "נניח שאדם כלשהו מאמין במשהו בכל לבו: ועוד נניח שיש בו מחויבות לאמונה הזאת, שהוא נקט בצעדים בלתי הפיכים בגללה. ולבסוף, נניח שמוצגות בפניו ראיות חד משמעיות ובלתי מעורערות שהאמונה שלו שגויה. מה יקרה אז?".
פסטינגר קיבל רשות מדורותי מרטין לערוך תצפית עליה ועל "המחפשים" בזמן שהמתינו. הוא מתאר מה קרה שם: "כאשר... השעון על מדף האח הראה שנותרה עוד דקה בלבד עד רגע נחיתת הצלחת, דורותי קראה בקול גבוה ומתוח: 'אף תוכנית לא סטתה מדרכה!'. השעון צלצל חצות, כל נקישת מחוג נשמעה, צלולה עד כאב, בתוך הציפייה המהוסה. המאמינים ישבו דוממים... שעת חצות חלפה ודבר לא קרה... אבל בתגובותיהם של האנשים בחדר ההוא לא היה כמעט מה לראות. לא היו דיבורים, לא קולות. אנשים ישבו במקומם ללא ניע, פניהם נראו קפואים וחסרי הבעה".
זה נמשך שעות. הם הסתגלו לאט־לאט לעובדה שאין צלחת מעופפת ואין חייזרים. אבל האם "הפרכת" האמונה גרמה להם לזנוח אותה? לא. בשעה 4:45 באותו בוקר הכריזה מרטין שקיבלה מסר נוסף. בזכות אמונתם האיתנה של המחפשים, היא אמרה לחסידיה, אלוהים ביטל את השמדת העולם.
פסטינגר הסיק מכל זה ש"ככל שאנו משקיעים יותר במערכת אמונות, ככל שאנחנו מקריבים יותר בשירות האמונה הזאת, כך נהיה חסינים יותר בפני הראיות שמצביעות על טעותנו. אנחנו לא נוותר ונתבצר". אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא חייזרים, אתם צודקים.