לא נולדתי ולא גדלתי בירושלים. האהבה שלי אליה נולדה באביב 1965, באמצע אימון גדודי בצאלים, כשהמג”ד זימן אותי לאוהל המבצעים והודיע לי: “זה לא עונש, זה פרס. ביום ראשון אתה לא חוזר לכאן להמשך האימון, אלא אתה עולה לירושלים, למחנה שנלר, ומתייצב שם בפני קצין אג”ם, רס”ן ‘טרזן’ (דוד בן עוזיאל מיחידה 101). ממנו תשמע לאן ולמה נשלחת”. הייתי בהלם וסיננתי לעצמי: מה יש לי לחפש בירושלים?

הימים היו טרום מלחמת ששת הימים, כשירושלים חצויה, והלגיון הירדני ששלט בגדה המערבית - שלט גם בירושלים. העמדות הירדניות שעטפו את ירושלים העברית ניצבו במקרים רבים מטרים ספורים מבתי התושבים בשכונות הגבול. לאחר המפגש עם “טרזן” במפקדת חטיבה 16 הירושלמית, הבנתי את גודל האחריות שהוטלה על כתפיי כמפקד האחראי על פלוגת טנקי החירום הסודית ביותר בצה”ל, שהוסתרה חלקה במחנה שנלר בלבה של ירושלים, וחלקה במחנה סטף מחוץ לעיר.

תחת פיקודי היה צוות טנק בכוננות מתמדת. נדרשנו לשמור על תקינות ומוכנות הטנקים. עיקר המשימה הייתה לחדור לשטח הירדני במקרה של תקיפת השיירה שעלתה כל שבועיים להר הצופים, שהיה אז מובלעת ישראלית בלב האזור שבשליטה ירדנית.

ירושלים במלחמת ששת הימים (צילום: עיתון במחנה)
ירושלים במלחמת ששת הימים (צילום: עיתון במחנה)

מעבר למטלות הצבאיות, למדתי אז להכיר את ירושלים והרגשתי בה כתייר שהגיע ממדינה אחרת. ירושלים של אמצע שנות ה־60 הייתה למעשה כפר גדול שבו כולם הכירו את כולם, לפחות בפרצוף. גם העברית הירושלמית הייתה שונה, מתובלת במילים לא מוכרות למי שהגיע מהשפלה. הבנתי שירושלמי לירושלמי הוא אח. כשעמדתי בטרמפיאדה ברמלה לעלות על טרמפ לירושלים, הנהג הירושלמי שעצר לאסוף חיילים אמר לי: “סליחה, החייל הזה עולה לפניך למרות שהוא אחריך בתור כי הוא ירושלמי, ואתה לא”. איך ידע? שאלה לירושלמים.

הלב הפועם של העיר באותן שנים היה המשולש המיתולוגי שיצרו הרחובות המרכזיים: יפו, המלך ג’ורג’ ובן יהודה. שם התנהל המסחר, והיו הבנקים, בתי הקפה, בתי הקולנוע. שם הירושלמים נפגשו, קנו, בילו. מקום המפגש של הצעירים היה “הברזלים של קולנוע ציון” בכיכר ציון. שם גם התנהלו הוויכוחים הנצחיים לגבי מי יותר טובה: בית”ר ששיחקה בימק”א או הפועל ששיחקה בקטמון? את הפיצוחים לשבת קנו ב”המעצמה הגרעינית” של משפחת בהרי בסמטת יעבץ, שהפכה עם הזמן לסמטת בהרי, ומי שרצה לדעת מה קורה בכנסת - היה צריך לחצות למשכן הכנסת שהיה אז ממול, ב”בית פרומין”.

מי שרצה לאכול בשר הלך ל”אבו שאול” בלב שוק מחנה יהודה או ל”עזורה”, אצל “רחמו” אכלו חומוס עם גרגירים ומרק שעועית, שהיה אוזל בשעות הצהריים המוקדמות, וצעצועים לילדים קנו על פי הסלוגן שכל ירושלמי הכיר: “קנה לילדיך שעשוע, בחנות הצעצוע”. בשבתות של אותם ימים ירושלים הייתה הופכת עיר רפאים. רק משחקי הכדורגל בעונה והבריכה בקיץ הפיחו חיים בשבתות של ירושלים באותם ימים.

המרקם הנפלא והמיוחד הזה שליווה את ירושלים עד לאיחודה ב־1967 במלחמת ששת הימים - הקסים לא רק אותי. הכרתי רבים שהגיעו אז לירושלים ללמוד, לעבוד, לשרת במערכת הביטחון והלכו שבי אחרי העיר הזו. לא במקרה, בכל פעם שאני עולה לירושלים ומגיע למבואות רוממה בכניסה לעיר, אני חש תחושת קודש מיוחדת שגורמת להתרגשות שקשה להסביר אותה.