בימים האחרונים בישרה השרה להגנת הסביבה על הקמת שני אגפים בכירים: אחד לחוסן אקלימי והשני לשינויי אקלים. המטרה של האגפים החדשים היא לחזק את האסטרטגיה של ישראל בנושא האקלים. אף שנדמה שהשרה תמר זנדברג חרוצה ומקדמת עניינים, אנחנו עדיין רחוקים מרחק רב מהמקום שייתן תשובה למה שצפוי בשנים הקרובות.
אירועי קיצון הם אובך מתמשך, שרב כבד לאורך זמן, סופות אבק, שריפות גדולות, בצורות, היכחדות של מערכות אקולוגיות, משקעים פתאומיים כבדים ושיטפונות הרסניים, סערות ים והצפות חופים, הרס מבנים ותשתיות, קשיים בריאותיים, קשיים בתחום בריאות הנפש וחרדת אקלים, הרס גורף של הקרקעות ועוד. זו לא נבואה הקשורה לעתיד הרחוק, אלא דבר שקורה כבר עכשיו. לפי דיווחי סוכנויות הידיעות, בימים אלה ישנו גל חום שובר שיאים בהודו ופקיסטן. בצפון־מערב ובמרכז הודו נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בחודש אפריל זה כ־122 שנה, ובדרום־מזרח פקיסטן נרשם שיא של 47 מעלות.
באורוגוואי ובדרום ברזיל נהרגו לפחות שני בני אדם בסופת ציקלון, ורבים אחרים סבלו מהרס תשתיות וניתוק ממערכת החשמל. עד החורף הבא, בחצי הכדור הצפוני אנחנו צפויים לעוד הרבה אירועי קיצון קשים באזורים שונים, אולי גם בישראל. אבל זה אינו מצב סטטי. אנחנו בתהליך של אירועים מחמירים יותר ויותר, שיכו בחי ובצומח בהיקף שכמותו לא ידעה האנושות המודרנית. רבים ייכחדו, אבל אותנו מעניין מי ישרוד.
זה די מייאש שאין אצלנו מישהו שמצלצל בפעמונים הציבוריים וקורא "היי, התעוררו". אנשים שאין להם אנרגיות אישיות לעקוב אחר ההתחממות הגלובלית - אינם יודעים מה קורה. ידיעה פה ושם – נכון, הידיעות מתרבות – אינה יוצרת מודעות אישית למשבר הקיומי. לא תהיה עשייה של רבים בישראל נגד אסונות טבע גדולים – אירועי קיצון – אם לא יעירו אותם משנת השגרה העמוסה. היערכות למצבים האקלימיים הקשים היא החלטה פוליטית, וגם החלטה ש"אין צורך למהר" היא פוליטית. שאלת מקומו של האקלים בסדר היום הפוליטי של המדינה היא המפתח לכל.
מספר ההיבטים שבהם צפויים אירועי קיצון לבוא לידי ביטוי הוא גדול כאמור. האם ניתן להתגונן מפני המכות הרבות, כאשר הדברים אינם בשליטתנו? למשל, מה ניתן לעשות מול סופות חול גדולות שיבואו אלינו מהמזרח? זו אינה שאלה תיאורטית, אלא עניין שצריך להיבדק. אם לא מחליטים שרוצים לבדוק, לא יהיו תשובות. מאידך, אם רוצים להתגונן מפני סופות החול, צריך לדון בכך עכשיו. אנחנו בתוך איום קיומי, והיערכות למה שיבוא לוקחת זמן ועולה כסף. וישנה שאלה נוספת, ראשונית: מי ינהל את ההחלטות בעניינים הללו? האם נמשיך לעסוק בנושאים פוליטיים שוליים או שנתגייס לפעול למען עתיד ילדינו ונכדינו?