יום ירושלים תשפ''ב ייזכר כיום בו נכבש הר הבית מחדש על ידי המוני ישראל שצבאו על השער היחיד ממנו יכולים היהודים להיכנס להר; שעמדו שעות בשמש הקופחת ללא מים, בשקיקה להיכנס להר ביום המיוחל הזה. האנרגיה שהייתה שם דימתה את הצנחנים ששחררו את הר הבית ביוני 1967.

ואני הייתי ביניהם. לא האמנתי למראה עיני! אני, שמסקרת את הר הבית מזה כשלוש שנים נפגשתי וראיינתי הרבה אנשים שפוקדים את ההר כל אחד מסיבותיו שלו, אך מעולם לא נפעמתי מאנרגיה כזו עוצמתית שהתחילה בהר וזלגה לכל ירושלים ופיעמה בה עד חצות.

כמו שאנרגיית הר הבית התעצמה עם בוא היהודים לפקוד אותה ביום נכבד זה כך היא החלה לזלוג ולהישפך על כל ירושלים וגם שם התעצמה. עמדתי נפעמת אל מול העוצמה הזו, אל מול ההר התרגשתי עד דמעות ממחזה יוצא דופן זה.

הדבר שהעיב על הכול הוא התנהלות המשטרה במדינת ישראל – לא רק שלא הכניסו את היהודים להר בשעות המצומצמות שניתנות להם , אלא אפשרו כניסה לכעשר דקות,  ומיד סילקו את היהודים החוצה!

בושה למדינת ישראל שזאת מערכת החוק שאמונה על ביטחונו וחופש תנועתו במרחב הציבורי, של עם ישראל.