שאלות ותשובות


כדי לעבור על רשימת הישגי הממשלה, נתחיל בנאום שנשא נתניהו לפני שנה וכמה ימים. כשהבין שגורלו נחרץ והוא עומד להיעקר מהמזבח, שאליו כבל את עצמו שנתיים רצופות. כשהפנים שאף אחד לא מוכן לשבת איתו, איש לא מאמין לו, גדולי שותפיו ומקורביו מהעבר הרחוק כבר לא מוכנים לגעת בו, גם לא במקל ארוך.

זה מה שהוא אמר, כשהבין שממשלה שהוא לא עומד בראשה תכף תקום: "ממשלה כזאת", אמר נתניהו בימי שלטונו האחרונים, "היא סכנה לביטחון ישראל והיא סכנה גם לעתיד המדינה. אם היא חלילה תקום, אני רוצה שתבינו את זה, אם היא קמה בעוד כמה ימים, בישיבת הקבינט הביטחוני של מדינת ישראל, יישבו להם יחד יאיר לפיד, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי ותמר זנדברג. תחשבו רגע מה זה יעשה להרתעה הישראלית. איך ניראה בעיני אויבינו? מה יגידו באיראן? מה יגידו בעזה? מה יעשו באיראן? ובעזה? מה יאמרו במסדרונות הממשל בוושינגטון?".

תודה לך, מר נתניהו, על השאלות. נעבור לתשובות: מה זה עשה להרתעה הישראלית? חיזק אותה עשרות מונים. איך אנו נראים בעיני אויבינו? סוף־סוף אנו נראים חזקים ונחושים. מה אומרים באיראן? באיראן בעיקר קוברים מתים, נשבעים לנקום וממלמלים בינם לבין עצמם שהיאהוד האלה השתגעו. מה אומרים בעזה? אותו דבר, בערך. מה קורה בעזה? שקט מוחלט. אצל נתניהו נורו 13 אלף רקטות מעזה לישראל, ממוצע של למעלה מ־1,000 בשנה. אצל בנט ולפיד נורו 3 רקטות כל השנה. אצל נתניהו נשרפו מאות אלפי דונמים של שדות בעוטף עזה. בשנה האחרונה נשרפו אפס שדות.

ושאלה אחרונה: ומה יאמרו במסדרונות הממשל בוושינגטון? גם שם, המילים שונות לגמרי. ביידן בדרך לביקור היסטורי בישראל. הסכם הגרעין, שאמור היה להיחתם, לא נחתם. הקונסוליה במזרח ירושלים לא קמה. כל זה קרה בדרכי שלום, בלי נאומים, איומים, בריסטולים והרס מרקם היחסים האסטרטגיים עם האמריקאים. התיאום הצבאי, המודיעיני והמדיני בין ישראל לארה"ב בשיא של כל הזמנים, ומעמדה הבינלאומי של ישראל שודרג פלאים. תודה!

ראוי להתייחס בנפרד למצעד הדגלים ולמה שאירע כאן לפני שנה בדיוק. שופרותיו של נתניהו מתרצים את הפארסה של השנה שעברה ב"המלצת גורמי הביטחון". רוב ימות השנה הם עוסקים בהכפשת גורמי הביטחון. פתאום, ההמלצה! קודש הקודשים. זה דומה לתירוץ של נתניהו לשאלה "למה לא הפצצת באיראן ב־2011?", כי מערכת הביטחון לא נתנה לו. לפעמים התירוץ משתנה ל"בגלל בג"ץ", או "בגלל האמריקאים", או "בגלל השמאל". תמיד יש תירוץ. בתכלס, הממשלה הנוכחית מראה תקיפות ביטחונית ונחישות מדינית שממשלותיו האחרונות יכלו רק לחלום עליהן.

הטקטיקה של בנט במצעד הדגלים הייתה פשוטה: הוא קבע הרבה זמן מראש, לפחות שלושה שבועות, שהמצעד יצעד בתוואי המקורי. הוא לא אמר את זה בקולו ונתן לשר הבט"פ עמר בר־לב את הכבוד. כדי לא להרים את הרף וליצור דרמה. במקום להמתין להמלצת גורמי הביטחון, הוא רתם אותם מראש למשימה. קבע אותה: המצעד יצעד. עכשיו תדאגו לתנאים המתאימים. במקביל, הועברו מסרים לכל השחקנים הנוספים: בחמאס הבינו מה יקרה אם הם יעזו לשגר רקטות. בוצע תיאום רגיש עם בעלות בריתה של ישראל באזור, נסגרו סגירות עם הירדנים, האמריקאים היו בתמונה. בסוף, הכל דפק כמו שעון.

בשנה שעברה בזמן הזה הירושלמים רצו לממ"דים, הכנסת הפסיקה ישיבה והתפזרה לחלל המוגן, ישראל נכנסה למלחמה עם עזה (ששוב הסתיימה בתיקו), לוד, עכו ויפו בערו, וערביי ישראל (מיעוט קטן מתוכם) התקוממו. ועכשיו, לאיש הזה ולחסידיו המשוטים יש עוד חוצפה לקשקש בקומקום.


ממשלת השיקום


אז מה היה לנו כאן לפני שנה? מדינה שנשבתה ונלקחה כבת ערובה לצרכיו המשפטיים של נאשם אחד. מדינה בלי תקציב. משרדי ממשלה תקועים. כל עמותות המגזר השלישי מרוששות. מחסני חירום מתרוקנים ואי־יכולת למלאם. מאות אלפי מובטלי קורונה. מאות מינויים לא מאוישים. מדינה בלי מפכ"ל, בלי מנכ"לים, בלי בכירים. מאות אלפי מובטלי קורונה, אחרי אין ספור סגרים. צמיחה שלילית. גירעון חסר תקדים של יותר מ־10%. שסע פנימי שעלול להפוך למלחמת אזרחים בכל רגע.

מה יש מאז עליית הממשלה? הטיפול בקורונה היה, בשורה התחתונה, לא פחות ממופתי. נעשו שגיאות, אבל הסך הכל יותר מטוב מאוד. ההחלטות היו נכונות ואמיצות. המדינה עברה את האומיקרון ושאר הגלים ללא סגרים והגבלות כלשהם. הממשלה העבירה תקציב. לא סתם תקציב, תקציב טוב שנתן דחיפה לצמיחה (8%) והעלים את האבטלה. הגירעון צנח מיותר מ־10% לשיעור עשרוני מזערי. במקביל, שונתה המדיניות מול חמאס. כל בלון תבערה נענה בעוצמה מצד אחד, הטבות כלכליות והעלאת מספר הפועלים היוצאים לעבודה מצד שני. התוצאה: שקט כמעט מוחלט.

מערכת היחסים הבינלאומית שוקמה. לפיד המשיך את מה שגבי אשכנזי התחיל ושיקם את משרד החוץ בפרט ושירות החוץ בכלל. הברית עם המפרציות הועמקה. היחסים עם ירדן תוקנו. הברית עם מצרים שודרגה. היחסים עם סעודיה קודמו. נחתם הסכם סחר חופשי ראשון עם האמירויות. עכשיו עובדים על ברית הגנה אווירית אזורית בהנהגה אמריקאית וברית מודיעינית־צבאית נגד איראן בהובלה ישראלית. בלי ששמנו לב הפך בני גנץ מתמהוני מנומנם בימי נתניהו למר ביטחון נוכחי. בהובלתו, יש סימנים ראשונים לכך שגם גל הטרור הנוכחי נמצא בשלב בלימה (טפו טפו).

במגזר הערבי נעשו דברים עצומים: הועברה תוכנית החומש, שאמורה לצמצם סוף־סוף את הפערים ולהשקיע מיליארדים בתשתיות ובחינוך במגזר המוזנח הזה. המשך ישיר של תוכנית החומש ההיסטורית הראשונה של... ניחשתם נכון, זה שקורא להם תומכי טרור ואנטי־ציוניים, בנימין נתניהו. המשטרה מציגה מספרים מרשימים בכל הקשור למאבק בפשיעה הערבית, במקרי הרצח (50%) והירי (30%). זה לא מספיק. זה ממש לא מספיק. צריך להשקיע יותר כסף, להביא הרבה יותר שוטרים, להקים מהר יותר את המשמר האזרחי או איך שאתם רוצים לקרוא לו, על מנת שיהיה לנו מענה יעיל ועוצמתי ליום פקודה, שיכול ליפול עלינו בכל רגע.

הממשלה הזו חוללה מהפכה מתבקשת בכשרות. לא, לא נפגעה הכשרות האורתודוקסית. נפגע המונופול הרקוב והמושחת עליה. הממשלה אישרה הקמתם של 14 יישובים חדשים בנגב. היא מכפילה, בעוד אנו מדברים, את ההתיישבות היהודית ברמת הגולן. אותה רמת הגולן שנתניהו כמעט החזיר לאסד ב־2011 (קראו את זה בספרו החדש של פרד הוף, מי שהיה המתווך האמריקאי באותן שנים בין נתניהו לאסד).

ההבדל המהותי בין הממשלה הזו לקודמתה הוא בסגנון. אני יודע שזו קלישאה, אבל מפולחן אישיות אינסופי של "אני ואני ואני", עברנו ל"אנחנו". מ"שלי", החלפנו ל"שלנו".

השרים קמים בבוקר והולכים לעבוד עבורנו, לא עבור משפחת המלוכה. הרפורמות של מתן כהנא, העוצמה של יועז הנדל (הבראת הדואר, למשל, ורישות כל המדינה בסיבים אופטיים), המופלאות של חילי טרופר (שבאה לידי ביטוי בטקס המשואות), הרפורמות הנדרשות כל כך של גדעון סער במשפטים (פירות העץ המורעל, שימוע לשופטי העליון, חיפוש נשק ללא צו, החמרת עונשים על אחזקת נשק וכו'), הבולדוזריות של איילת שקד במשרד הפנים (לא עובר שבוע בלי שהיא חותמת על עוד רפורמה) והעבודה האינסופית והבלתי נלאית של סגן השר אביר קארה למען אלה ששלחו אותו לפוליטיקה. לא, כל זה לא מובן מאליו.


עבאס והגמדים


אבל יותר מכל אלה, חשובים עצם המהות והקיום של הממשלה הזו. העובדה ששמאל וימין הצליחו להתיישב סביב אותו שולחן, לעבוד יחד, להכיר זה את זה. שקד מבינה היום שזנדברג לא בדעות שלה, היא שמאלנית ופיסניקית, אבל היא פטריוטית וציונית. ולהפך. ניר אורבך מכיר את שכניו לקואליציה משמאל ומגלה שאין להם קרניים וגם הם שירתו בצבא (יאיר גולן 35 שנה). מעל ומעבר לכל אלה, עבאס. מנסור עבאס. האיש האמיץ ביותר במדינה. איש החזון והמעש שהעז לקפוץ למים שאותם אף אחד לפניו לא צלח.

לצערי, גם במקרה הזה עוד לא ברור אם תהיה לנו צליחה. למרבה הצער, עבאס מוקף גמדים. שותפיו לרע"ם לא מבינים את גודל השעה ואת שבריריותה של ההזדמנות. מאזן גנאים, למשל. ההוא מבני סכנין. הערבי שכולנו אהבנו לאהוב, זה שדיבר על דו־קיום במתק שפתיים, זה שהילך עלינו קסם עם הגביע ההיסטורי לקבוצה ערבית, זה שגילם תקווה לבנה גדולה של דו־קיום. הגנאים הנ"ל הפך לפוליטיקאי אופורטוניסט שכל מה שמעניין אותו זה להיות ראש העיר הבא של סכנין. נקווה שיתעשת. הוא וחבריו. כי האלטרנטיבה, כפי שכבר נאמר כאן, גרועה יותר.

האלטרנטיבה היא לחזור זה לפינתו של זה, להפנות זה לזה את הגב ולהפסיק את התהליך המופלא הזה שנובט מולנו עכשיו, תהליך שאמור להיות הקונטרה המושלמת להקצנה, ללאומנות, למאמץ של המטורללים משני הצדדים להפוך את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לסכסוך דתי בין האסלאם ליהדות.

מתוך הטור המלא של בן כספית במעריב סופהשבוע