שלשום הגיעה התחרות הלאומית על ״מי יותר גרוע״ לשיא, או יותר נכון שפל, שאמור היה לתת סטירה מצלצלת לכל ישראלי. לכאורה, אנחנו אמורים לתת תשובה נחרצת לשאלה הרת הגורל - מי יותר גרוע - אלה שהצביעו נגד חידוש התקנות באיו״ש מהאופוזיציה, או אלה שהצביעו נגדן מהקואליציה? באמת שאלה נהדרת, אבל התשובה היא ששניהם גרועים מאוד, ולכן השאלה היא למה בכלל אנחנו צריכים לבחור בין גרוע מאוד מסוג אחד לגרוע מאוד מסוג אחר.

זה נכון שהתקנות באיו״ש הן אחת הדוגמאות הבולטות לכך שבישראל אין יותר קבוע מהזמני. הן מתחדשות מדי חמש שנים כבר 55 שנה, בעוד המציאות בשטח שינתה לגמרי את פניה. אפשר כמובן לפעול להפוך את התקנות הזמניות לקבועות, או לחלופין לבטל אותן עבור פטנט אחר, אבל נבחרי הציבור שלנו כבר מזמן לא עובדים למען הסדר הטוב או הטווח הארוך.

משני הצדדים של הקשת הפוליטית פעלו שלשום גורמים שאיבדו כל חוש כיוון, כדי להפיל את התקנות הזמניות מבלי שיש להן אלטרנטיבה, בהצבעה שתוצאותיה עלולות להביא את ישראל לכאוס תפקודי. אבל כל מה שמעניין אותם זה מי יצא גרוע יותר.

לכאורה, צודקים חברי רע״ם ומרצ. הצבעה בעד המשך המצב הקיים באיו״ש היא מנוגדת לאידיאולוגיה שעל פיה נבחרו לכנסת. אבל מדובר בשתי מפלגות שגם אחרי שנה שלמה בממשלה מתקשות להפנים את ההבדל בין אופוזיציה לקואליציה. חלק מהחברים במרצ, למשל, לא הפנימו שבאופוזיציה אפשר לדבוק ברטוריקה אוטופית של ״הכל או כלום״, אבל בקואליציה צריך לבחור את המלחמות ולהיות פרגמטיים. יש מדינה לנהל, ומי שהולך על הכל־או־כלום בקואליציה, נשאר עם כלום.

לכאורה, גם האופוזיציה צודקת. לא היא שצריכה להציל את הקואליציה מקצותיה האופוזיציוניים חסרי האחריות הניהולית. אבל ההצבעה העקבית נגד ניהול תקין של המדינה ונגד האידיאולוגיה שלה היא מחזה מביך ומטומטם ברמות שמעולם לא נראו כאן. האופוזיציה ה״לאומית״ נוקטת שוב ושוב טקטיקת הצבעה מטורללת וחסרת אחריות (חוץ מהרשימה המשותפת, כמובן, שהצבעה לעומתית חסרת אחריות היא לחם חוקה), כדי להאשים בתוצאה הסופית את הקואליציה.

ה״היגיון״ הוא שחוסר האחריות של האופוזיציה אינו חשוב, כי חוסר האחריות בקואליציה הוא הרבה יותר גרוע. רק שזה לא הופך את הצבעת האופוזיציה לאחראית או לאומית. ומה לעשות שמתישהו ההיגיון צריך לפגוש את המעשים.

חברי הכנסת של רע״ם, שמשתוללים ללא הרף מאחורי המתינות האמיצה של מנסור עבאס, הם אולי החלק העצוב ביותר בפארסה הזאת. מי שלא מבין שלמען הישגים אזרחיים צריך לוותר על הישגים אידיאולוגיים, באמת לא יכול להיות בקואליציה. מי שלא מבין שאפשר להילחם על אידיאולוגיה, אבל חייבים לאפשר למדינה לתפקד - אכן לא ראוי לכהן בממשלה.

בשורה התחתונה, מעולם לא היו בכנסת כל כך הרבה לאומנים שהצביעו נגד הלאומיות יחד עם המשותפת, ומעולם לא היו בכנסת כל כך הרבה חברי כנסת משוריינים שהחליטו שמה שחשוב זה ה״מצפן״ האישי שלהם ולא המפלגה שבגללה הם בתפקידם מלכתחילה.

למי שמחובר למציאות די ברור שאדי התהילה סביב חברי הכנסת האנונימיים שמורדים במפלגתם יתפוגגו לכלום ושום דבר. הלוליינות הזו אולי מניבה לייקים, אבל עוד לא בנתה שום פוליטיקאי לטווח ארוך, ולא בכדי. בסוף, מדינה צריכה לתפקד. היא לא תפקדה עם לופ בחירות וממשלות מעבר ללא רוב, והיא גם לא ממש מתפקדת עכשיו. אז כולם ״ניצחו״ השבוע בתחרות, אבל אף אחד לא באמת ניצח בתחרות על עשיית הדבר הנכון, ומה שבטוח הוא שמדינת ישראל הפסידה.