יוני 2042. סלון משפחת אורבך, אי־שם. סבא ניר, כבר בן 72, יושב עם הנכד לארוחת ערב. "תגיד, סבא, זה נכון שפעם, מזמן, היית חבר כנסת בממשלה יהודית כאן בארץ ישראל?". "כן, זה נכון", עונה הסבא באי־נוחות מסוימת, "למה אתה שואל?". "כי אמרו לי בבית הספר שפעם הייתה כאן ממשלה עם ראש ממשלה משלנו, חובש כיפה ושומר מצוות, ובסוף מי שהפיל אותה זה אתה. זה נכון, סבא?".

"בערך", נאנח סבא ניר, "זה מסובך, זה לא כמו שזה נשמע, תראה, היו סיבות, לא היה קל, ניסינו הכל..." "בטח קרה משהו ביטחוני", מנסה הנכד, "מה, הייתה מלחמה? החמאס עשה פיגוע גדול, מתו הרבה יהודים?"."לא, דווקא לא, להפך", נאנח סבא ניר, "חמאס היה דווקא שקט, הממשלה הצליחה להביא שקט לעוטף עזה שנה שלמה...". "כן", קטע אותו הנכד, "אבל הם לא נתנו שיהיה מצעד דגלים!".

"דווקא נתנו", נאנח שוב סבא ניר, "שנה קודם, בממשלה שהייתה לפנינו, לא היה מצעד דגלים וחמאס ירה רקטות על ירושלים, היו מהומות בכל הארץ, ערבים תקפו יהודים בעכו, לוד, יפו ומקומות רבים נוספים, הכל בער ללא שליטה, אנשים הגנו על עצמם, היה נורא". "נו, אז בגלל זה?", שאל הנכד. "לא, לא הבנת", אמר סבא, "לא בגלל זה, כל זה קרה לפנינו, אצלנו היה מצעד דגלים עם רבבות צועדים בירושלים, חמאס ישב בשקט, מאות יהודים עם דגלי כחול־לבן צעדו בעכו ובלוד, ותוך כדי כך הצלחנו גם להוריד את האלימות במגזר הערבי בצורה מאוד משמעותית".


"אז מה כן קרה", ניסה שוב הנכד, "איראן? אבטלה? כלכלה משותקת? ניסו לפנות התנחלויות? שחררתם מחבלים? למה הממשלה הזו נפלה? למה בעצם החלטת שאתה לא תומך בה?". "מה אני אגיד לך, קשה", נאנח בפעם המי־יודע־כמה סבא ניר אורבך, "לא היה שום דבר עם איראן, להפך, הצלחנו לבלום את הריצה להסכם הגרעין בלי לריב עם האמריקאים, מנענו גם את הקמת הקונסוליה במזרח ירושלים בשקט, המוסד והצבא המשיכו להכות באיראן בכל מקום ולהילחם בהם בקצב גדול יותר מאי־פעם, חיזקנו את המשטרה, הוספנו יותר מאלף שוטרים, התחלנו לעבוד על החזרת המשילות".

"אז בטח הכלכלה", אמר הנכד בתרועת ניצחון. "לא", ענה הסבא בנימת תבוסה, "לא הכלכלה. מצב הכלכלה היה לא רע בכלל. העולם כולו נכנס לאינפלציה דוהרת ואצלנו היא הייתה הכי נמוכה, האבטלה כמעט נעלמה, הגירעון ירד למינימום, הצמיחה זינקה. עשינו הרבה רפורמות. העלינו את שכר החיילים, את קצבאות הזִקנה, את הקצבאות לניצולי שואה. תקצבנו שלושה בתי חולים חדשים. הייתה בעיה של יוקר מחיה, אבל זה קרה בכל העולם".


"אה, מצאתי", קרא הנכד בתרועה, "הייתה איזה מגיפה גדולה, נכון?", וסבא חייך: "כן, קראו לזה קורונה, אבל גם כאן היינו בסדר גמור, הצלחנו להתגבר עליה בלי לסגור אפילו קיוסק אחד. בממשלה שלפנינו היו סגרים והגבלות ואבטלה בשמיים, אצלנו כלום".

"אז מה כן קרה?", שאל הנכד בייאוש. "תאמין לי", ענה לו סבא שלו במבוכה, "אני שואל את עצמי את זה מאז אותו יום ועד היום הזה ממש. כנראה שנשברתי. לא הייתי מספיק חזק. שטיפת המוח פעלה. פחדתי. לא רציתי להביט במראה והתעלמתי מהאמת. הם רדפו אחרינו בכל מקום. הם קיללו ואיימו ופיתו וגייסו רבנים ופשוט מיררו לנו את החיים. ראשונה נשברה מישהי בשם עידית, אתה לא מכיר אותה, היא נעלמה ולא סלחה לעצמה מאז. אחר כך גם אני. הם הלכו אחריי לכל מקום. אני מנסה להבין מה בעצם שכנע אותי שהממשלה שלנו לא טובה, ואני לא מצליח, או לא זוכר. היום אני מבין שהם פשוט לא הצליחו לסבול את העובדה שהמנהיג שהם תמכו בו לא היה ראש הממשלה. וזה קרה דווקא אחרי שאישרנו למעלה מ־4,000 יחידות דיור ביו"ש, ואחרי שהממשלה החליטה להכפיל את התושבים ברמת הגולן, וביצענו רפורמות מצוינות בכל התחומים. אני מנסה להדחיק את זה כל השנים שעברו מאז. אני כל כך מצטער. הימים הנוראיים ההם חולפים לנגד עיניי כל לילה, כשאני מנסה להירדם, ולא מצליח".

המשך הסיפור הזה יסופר מחר ב"מעריב", אבל יש להבהיר: ניר אורבך היה אתמול בערב במוקד הזרקורים הזמני, ויש בהחלט אפשרות שהוא יהיה זה שידפוק את המסמר החסר בארונה של הקואליציה. אבל הוא לא יישא באחריות הזו לבדו. יש כאלה שפירקו את אחת הממשלות היעילות והחשובות שקמו כאן במעשה, יש כאלה שפירקו אותה במחדל, יש כאלה שפירקו אותה ברעש ויש כאלה שפירקו אותה בשקט. הרשימה המלאה ברורה ואין ממנה יציאה. אף אחד מכוכביה לא יינקה מאחריות היסטורית למה שקרה כאן בשנה האחרונה. לא מדובר באיום פיזי כלשהו. אין כאן "מכונת רעל" מהסוג המוכר לכל אלה שמעזים לתמוך בממשלה הנוכחית. יש כאן מדינה אחת, כמה פוליטיקאים ולא מעט מראות שיוצבו מולם מעכשיו ועד סוף הדורות.


זה החל עם עמיחי שיקלי, שרכב על גבו של בנט לכנסת, תמך בכל מהלכיו, כולל הליכה עם רע"ם (שיקלי אפילו המליץ למנות את מנסור עבאס לשר), אבל תקע את הסכין ברגע האמת, בהתקף נרקיסיסטי מעורב בהבטחות מעורפלות. זה נמשך עם עידית סילמן, זו שהסבירה מצוין את כל מהלכי הקואליציה כשעמדה בראשה, אבל החליטה להתהפך, בלי ששום דבר קרה או השתנה, לאחר שקיבלה הבטחות מפליגות. אחריה הגיעה ג'ידא רינאוי זועבי, מי שכתבה פרק חדש ומרשים בהילכות השרלטנות הפוליטית המחרידה ביותר של כל הזמנים. אלמונית נטולת אלקטורט שאיש לא הכיר עד שהחליטה להכתיר את בן גביר. נקנח עם מאזן גנאים, עוד אחד שתפס טרמפ על גבו של הפראייר התורן (מנסור עבאס), רק כדי לחרוץ לשון ולקדם את בצלאל סמוטריץ' לתיק ביטחון הפנים.

אפילו מיכאל ביטון, שעשה דין לעצמו והודיע "אני מפסיק להצביע עם הקואליציה", כי אחת הרפורמות לא מצאה חן בעיניו. כל אלה אשמים במה שקרה כאן. יהיה להם הרבה מאוד זמן לחשוב על זה בשנים הקרובות.

ממשלות וקואליציות נופלות לאט, בתהליך. אתמול, בעוד רע"ם מנהלת מו"מ צפוף עם ראשי הקואליציה על המאמץ לפתור את משבר חוק יו"ש, פורסמה פתאום הודעה מטעם המפלגה שהיא החליטה להצביע עם המשותפת על חוק שכר המינימום. ככה סתם, באמצע היום, לצפצף על המשמעת הקואליציונית ולהשתין מהמקפצה. בורג נוסף השתחרר במנגנון החורק שהוקם לפני שנה, קפיץ נוסף פקע, מיתר נוסף בעצביו של גדעון סער נקרע. כל ממזר מלך, כל זב ומצורע עושה מה שהוא רוצה. ככה אי אפשר לנהל מדינה. התאבדות קולקטיבית מרהיבה ומגוחכת בעת ובעונה אחת – מהסוג שלא נראה כאן מעולם.

זה עדיין לא אבוד, ואני נמנה על אלה שלעולם לא מאבדים תקווה. אבל בשורה התחתונה, חשוב להדגיש רק דבר אחד: אף אחד לא יוכל להתנער מאחריותו להחמצה האדירה של ההזדמנות ההיסטורית הנדירה, אולי האחרונה, שבה זכינו לפני שנה. לא יעזרו ספינים ותירוצים ואין אליבי. ממשלת הרצון הטוב הפכה לקואליציית הדם הרע. האשמים לא צריכים לדאוג. "מכונת הרעל" נמצאת בצד השני, ויכול להיות שחלק מהם יתוגמלו על ידה, כך או אחרת. בצד שלנו, נמצאות רק מדינה מיוסרת אחת ותחושת החמצה. אה, וגם העובדות ההיסטוריות, שאף אחד לא יוכל לשנות, גם לא בדיעבד. אתם תצטרכו לחיות עם מה שעוללתם.