אין דבר שהבמאית מיה הנסן־לאב שונאת יותר מאשר טיסות. סרטה הלפני אחרון, "האי של ברגמן", מתחיל בסצינה שבה בת דמותה רועדת מפחד במהלך מעבר דרך כיסי אוויר לקראת נחיתה, ותוהה באוזני בן זוגה מה יהיה גורל בתם המשותפת במקרה שימותו בהתרסקות.

"כיסי אוויר מפחידים אותי. למה? כי אני מפחדת למות, זה מאוד פשוט", אומרת הקולנוענית הצרפתייה בראיון למוסף. "כשהמטוס מתחיל לרעוד, אני מתחילה לחשוב מה יקרה אם הבת שלי תהיה יתומה, וזה מה שהיה השראה לתחילת הסרט. לאחר מכן, הגיבורה צריכה לכתוב סצינה שמתרחשת בכלי תחבורה כלשהו, ובוחרת ספינה במקום מטוס, כי זה מרגיע אותה. זו גם דוגמה לאופן שבו אפשר להשתמש ביצירה בדיונית כדי להפוך את המציאות ליפה ונעימה יותר".

הנסן־לאב משתדלת לטוס כמה שפחות, אבל בימים הקרובים היא אמורה לעלות על מטוס ולהגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות בתל אביב. לאחר יותר משנתיים של קורונה, היא אחת מהאורחות הבולטות הראשונות שמגיעות לפסטיבל קולנוע ישראלי, ועם ובלי קשר לכך מדובר באורחת מרגשת ביותר.

הנסן־לאב היא אחת מהבמאיות המשובחות שפועלות בשני העשורים האחרונים, ובשנים האחרונות גם זוכה להערכה הולכת וגדלה. "סייט אן סאונד", כתב העת הקולנועי הטוב והחשוב בעולם, אף הקדיש לה את שער המהדורה האחרונה שלו, וסרטה החדש "One Fine Morning" זכה לפני כשבועיים בפרס בפסטיבל קאן.

הנסן־לאב נולדה בתחילת שנות ה־80. היא החלה את דרכה כשחקנית, וב־2007 עברה אל מאחורי המצלמה. בפסטיבל התל אביבי היא תקיים כיתת אומן ותציג ארבעה מסרטיה הנפלאים - "עדן", "להתראות, אהבה ראשונה", "העתיד לבוא" ו"האי של ברגמן", שהתחרה בשנה שעברה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

האי שמוזכר בשמו של הסרט הוא האי השוודי פארו, שבו הסתגר אינגמר ברגמן כדי לכתוב כמה מהקלאסיקות הגדולות בתולדות הקולנוע. המקום שבו פעל הפך לאחר מותו למעין מקדש לזכרו ולשימור המורשת שלו. יוצרים ויוצרות עולים אליו לרגל, למצוא השראה ולכתוב. כך עושה גם הבמאית שעומדת במרכז הסרט, בת דמותה של הנסן־לאב, שאותה מגלמת ויקי קרייפס.

"אני גרה בדירה קטנה בפריז, ולכן פארו והמרחבים שלו משכו אותי במיוחד", היא אומרת בשיחה עמי. "הדומיננטיות של השמיים, העוצמה של הכל. הקולנוע שלי בדרך כלל אינטימי, אבל הפעם רציתי להדגיש את הקשר בין המרחב לדמויות. הסרטים שלי תמיד אישיים, אבל אף פעם לא אוטוביוגרפיים, לא במובן המילולי של המילה. אני נזהרת, כי אני יודעת שישאלו אותי שאלות ויתהו מה קרה במציאות ומה לא, אז אני מערבבת מציאות ובדיון כדי ליצור משהו חדש. אומנם נסעתי בעצמי לפארו, אבל בניגוד למה שקורה בסרט, זה לא היה עם האבא של הילדים שלי, והחוויה שלי הייתה מאוד שונה. את התחושות ואת הרגשות בסרט חוויתי באמת, אבל הסיטואציות הספציפיות הן ברובן פרי הדמיון".

בתחילת הסרט, אחת הדמויות אומרת כי "תמונות מחיי נישואים" של ברגמן גרם לרבים להתגרש. את חושבת שלאומנות יש כוח להפריד או לחבר בין זוגות?
"זה מנחם לחשוב שלסרטים ולסדרות יש כזו השפעה. אני חושבת שקולנוע עוזר לך לשרוד. הוא עוזר לי כמישהי שצופה בסרטים לא פחות מאשר כמי שעושה אותם".

השם של הנסן־לאב מתנוסס על גבי טי־שירטס של "Girl On Tops", מיזם אופנתי שמוקיר במאיות ומקדם יצירה של נשים. מתוך הערצתי לפועלה, יש לי חולצה עם השם שלה, אבל אני בוחר שלא ללבוש אותה לשיחתנו, והיא מודה לי על כך. "מה אני אגיד לך, אני לא לוקחת את זה ברצינות גדולה מדי", היא אומרת. "ברור לי שבמאים ובמאיות הם לא כוכבי רוק. זה נחמד ומרגש שמישהו בכל זאת חושב להתייחס אלינו בתור אייקונים, אבל ברור לי שצריך לקחת את זה בעירבון מוגבל".

ברגמן הוא רוח רפאים מתקופה אחרת, שבה במאים כמוהו וכמו היצ'קוק ופליני היו אייקונים לכל דבר. הוא הותיר אחריו מורשת אומנותית עצומה, גרושות ומאהבות, ותשעה ילדים. "ברגמן השאיר את הטיפול בילדיו לאמהות שלהם", אומרת על כך הנסן־לאב. "ההפך לא היה עובד. אם אני הייתי עושה תשעה ילדים, הייתי צריכה לטפל בכולם, ואז לא הייתה לי אנרגיה לעשות סרטים. גם אומנים הם בני אדם, ויש להם צד אפל. זה נכון לגבי כולם וזה נכון גם לגבי ברגמן. זה משהו שלמדתי להשלים איתו. באומנות של ברגמן לפחות יש כנות. אף אחד לא תיאר נשים כמוהו. עם זאת, אני שמחה שלא פגשתי אותו. אני בטוחה שזה היה מאכזב אותי. אני נגד לפגוש אומנים שאת מעריצה".

את לא חוששת שהאובססיה של תרבות הקולנוע כלפי נפילים כמו ברגמן גוזלת מאיתנו זמן ואנרגיה שבהם היינו יכולים לגלות יצירה חדשה וקולות חדשים, למשל של במאיות?
"אני חושבת שאפשר לאהוב במאים כמו ברגמן ובאותו זמן גם לאהוב במאיות. אפשר להעריץ את ברגמן ועדיין להיות סקרן לגבי יוצרות חדשות. אני בכל מקרה לא בוחנת יצירה לפי מגדר, אלא לפי ביטוי של חזון אישי. כתבתי סרטים על גברים וכתבתי סרטים על נשים. יש לי אמפתיה לכולם ולכולן".

כיוון שכל הסרטים של הנסן־לאב אישיים, כולם קשורים זה בזה, אבל היא מסכימה שיש קשר מיוחד בין "להתראות, אהבה ראשונה" ו"האי של ברגמן". "שניהם עוסקים בקשר בין רגש, סבל ויצירה", היא אומרת. "שניהם מתארים אהבה בתור כאב שרודף אותנו והופך אותנו לשבירים, אבל גם יוצר בנו את התשוקה לכתוב וליצור. הכאב הוא מה שמאפשר לגיבורות למצוא את הקול שלהן כאומניות. גם אני עברתי את זה".

פסקולים הם תמיד חלק חשוב בסרטים שלך, וב"האי של ברגמן" יש שיר של אבבא. זה בטח עלה המון כסף!
"התמקחנו איתם, אבל אתה צודק, זה לא היה מובן מאליו. כשאני כותבת תסריט, אני כבר מציינת בו כמה שירים, ואז הם הופכים לחלק מהעסקה שחותמים איתי. אם המפיק רוצה לעשות את הסרט, הוא צריך להתחייב לשלם על הזכויות לשירים שמופיעים בתסריט".סרטך "עדן" עוסק בזרם המוזיקלי הידוע כ"French Touch", שדאפט פאנק הם המייצגים הכי מוכרים שלו. איך הרגשת כשהם התפרקו?
"מלנכוליה. אמרתי לעצמי - קודם הקורונה ועכשיו זה? זה כבר יותר מדי, אבל כאלה הם החיים". 


אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!