מי שלא ראה את התרפקות הקהל ביום שלישי שעבר על הנואם באירוע בכנסת, שחתם את ציון 90 שנה להקמת האצ”ל, לא ראה אהבת קהל למנהיגו מהי. נכון, זה היה ברובו קהל שבוי, הבייס של הימין, אבל הכמיהה שהופגנה שם לבנימין נתניהו הייתה מעבר לרגיל.

למתבונן מהצד היה ברור שקהל הבוחרים של הימין, שהתפצל בבחירות האחרונות מהליכוד ל"תקווה חדשה" ול"ימינה", כמה לשוב הביתה, לליכוד. רוצה לראות שוב את נתניהו בראשות הממשלה. שם אפשר היה להבין את פשר עליית הליכוד בכל הסקרים בארבעה עד שישה מנדטים לעומת ייצוגו כיום.

מאין נובעת העלייה הזאת? רק ממקור אחד: מכל אלה שהתייאשו מהממשלה המופרכת המנהלת זה שנה את המדינה. ובראשם אותם ליכודניקים בעבר, שבבחירות האחרונות נתנו קולם לימינה ולתקווה חדשה. אחרי שנה הם מבינים את טעותם, ועתה הם חוזרים הביתה, למפלגה הגדולה שרק הולכת וגדלה.

וזו באמת תופעה מופלאה. הליכוד ניצבת מול תקשורת העוינת אותה, מול אמירות קשות ברשתות החברתיות כלפי נתניהו, סלחנות משפטית כלפי כספים הנשפכים ללא חשבון וכלפי המבצר ברעננה. תקשורת שמתמסרת לקמפיין הזוי של דוברי הממשלה על הטוב שהביאה כביכול למדינה, על הדאגה לאזרחי ישראל, על התיקונים ושאר פטפוטי הבל ותעמולת כזב.

טורים שלמים שופך מעל דפי עיתון זה בן כספית נגד נתניהו. תופעה עיתונאית כזאת של כתיבה נחרצת נגד העומד כרגע בראש האופוזיציה אינה זכורה לי בשום כלי תקשורת. ולא עוד אלא שניתנת לו הבמה גם בערוץ 12, בליל שבת, להמשיך בקמפיין האישי שלו נגד נתניהו. ביום שישי הפרשן היה אופטימי במקצת: הליכוד בירידה, הוא בישר. מ־35־36 מנדטים בסקרים היא ירדה ל־34. אלא שהליכוד במגמת עלייה, בעוד מפלגת ראש הממשלה עומדת על 5־6 מנדטים בסקרים. שאר המפלגות אינן מצליחות להתרומם, לבד מיש עתיד. קודם לתוכניתו של דני קושמרו, מקדיש ערוץ 12 דרך קבע שעתיים של חנופה מרוחה לנציגי הממשלה, וכך מדי יום שישי.

עיתונאות “פרבדאית” זו כלל אינה משפיעה על הציבור. זו רק המחשה לחולשתה בהשפעתה על דעת הקהל. אבל יש עיתון שמעמיד עצמו כל כולו לביזוי המדינה, האופוזיציה הלאומית והעומד בראשה. “הארץ” גורם נזק למדינה, מוציא דיבתה בגרסתו באנגלית. הוא נותן במה לפובליציסטים ערבים, קיצונים, ולפוסט־ציונים יהודים, ומאמרי המערכת שלו מוקדשים מדי יום לקיפוח כביכול של הערבים בישראל, במזרח ירושלים וביו”ש (סליחה: הגדה). האם בזכות העובדה ש”הארץ” משמש ביטאון מרצ, מפלגה זו נוסקת? הפוך גוטה, הפוך: היא בקושי עוברת את אחוז החסימה.

שנה לממשלה, שלכל אורכה היא מעסיקה את דעת הקהל בניסיונות שרידותה. פה נשמטת אבן, שם נשברת לבנה, ואוטוטו - הקיר יתמוטט. נכון, ניבאנו, אני ורבים אחרים, כבר מראשית כינונה, שימיה לא יתארכו. שהדבק לא יספיק לאחות את כל קצותיה, ימין שהשמיל ושמאל שהקצין, והתבדינו. שנה שלמה עומדת בראש הרשות המבצעת ממשלה שלכל מרכיביה אמביציה אחת בלבד - לאחוז בקרנות השלטון ולא להרפות. מטיחים שוב ושוב ביריביהם אמירות שקריות: אופוזיציה למדינה, שורפים את המדינה, מזהמים את האוויר.

נפתלי בנט עושה כל מאמץ לעבור באורך הכהונה שלו את זו של אהוד ברק. מחזיק במוסרות השלטון כאילו היה מעין לואי ה־14 עם אמירתו המפורסמת: המדינה זה אני. אסור שהפארסה הזאת, כהונת הממשלה התמוהה הזאת, תתארך מעבר לשנה הראשונה, שבה טעמנו את כל כשליה, את כל יומרתה לאחדות, שהייתה לפלגנות בתוכה ובעם כולו. שנה שבה דבק אחד חיבר את כל מרכיביה - “רק לא ביבי”. על השאר התכתשו וכשלו. רק מפליא הוא שקץ הממשלה לא הקדים להגיע אחרי כל ה”דאגות”, ה”עשייה”, ה”תיקונים” ושאר מילים נבובות.

ביום חמישי יעלו ותיקי המחתרת לקברי חללי אלטלנה בנחלת יצחק. שוב ייראו מחזות של התרפקות על הדובר המרכזי באזכרה – בנימין נתניהו. בנט לא הוזמן, כפי שלא הוזמן לאירוע המסורתי במרכז הרב בירושלים במוצאי יום העצמאות. בשנה שלו כראש הממשלה הוא לא הצליח להגדיל במשהו את התמיכה בו, לא במספר המנדטים לימינה ולא באחוזי התמיכה בו כראש הממשלה.

הפעם החגיגה מגיעה לקצה. הרוב בעם מעדיף בגדול הן את הליכוד והן את ראש הממשלה לשעבר. גם האישומים נגדו אינם מזיזים לציבור. הם מתבררים מיום ליום כניסיון לא דמוקרטי, באמצעים משפטיים חלולים, להדיח ראש ממשלה מכהן. הרוב – והוא הימין - מבין שנתניהו גדול בכמה מספרים על לפיד, בנט וגנץ. מערכת הבחירות יצאה לדרך.