כשמתיבת הדואר שלי קפצה הודעה מ"איגוד אנשי הספר", חייכתי לעצמי. שילוב של "איגוד" ו"אנשי ספר" באותה נשימה נדמה במבט ראשון כדרישת שלום נוסטלגית מהעבר הרחוק. מהר מאוד הבנתי שמדובר בכאן ועכשיו.
תחת הכותרת "הפועלים והפועלות השחורים של הספרות העברית" היה מקופל סיפורם של עורכים ועורכות, לקטורים ומתרגמים, שהקימו לפני כעשור איגוד מקצועי קטן במטרה לקדם את מעמד מקצועות אנשי הספר ולהיאבק על תנאי עבודתם. רבים מהם, הם מספרים, משתכרים שכר שאינו משקף את כישוריהם, את השכלתם ואת המאמץ והשעות שהם משקיעים בעבודתם.
הם מעידים כי הכנסותיהם נמוכות לא פעם משכר המינימום, פעמים רבות תנאי התשלום שלהם אינם הוגנים, וכמו כל העצמאים, אינם זכאים לזכויות סוציאליות על אף שהם עובדים לאורך שנים עם אותן הוצאות לאור. גם המיומנים שבהם נאלצים לעזוב את התחום ולמצוא מקורות פרנסה חלופיים.
הוצאות הספרים, המקצצות במשרות ובתשלום לכל העושים במלאכה, מקצצות גם בשלבי ההגהה וההתקנה, בעריכת התרגום ובעריכת הלשון. התוצאה נוגעת לכולנו, ובמילותיהם: "ירידה מתמדת באיכות הספרים היוצאים לאור וזילות מתמשכת של הספרות, הקריאה ובעלי ובעלות המקצוע". התעריפים שהם מקבלים עבור עבודתם עומדים במקומם במשך שנים ובמקרים מסוימים אף ירדו, ואם הם מעיזים לבקש העלאה - הם נשלחים לדרכם.
כמו בכל דבר בעולם, כך גם אצל בעלי מקצוע: תמיד יש תחליף זול יותר. תקופת משבר הקורונה החריפה את המצב אפילו יותר. עבודתם הוקפאה ותשלומים, שגם ככה עומדים על "שוטף פלוס לכו חפשו", נדחו עוד ועוד. פתאום המושג "איגוד" לא נראה לי מיושן וחגיגות שבוע הספר לא היו עצובות יותר.
למציאות יש דרך מתוחכמת לבנות עלילות: הן מתחילות כמו אוסף מפוזר של אירועים שאינם בהכרח קשורים זה לזה ולאט־לאט נרקמים לתמונה אחת. הנה, רק השבוע ביקרתי בבאר שבע כשהבוקר נפתח בשביתת נהגי האוטובוסים שמחו על קריסת הענף.
אחרי מסע דילוגים בין אתר לאתר, כולם מקסימים אגב, הצעתי לשותפתי למסע לשבת באחד מבתי הקפה.
השעה הייתה שתיים בצהריים והכל היה סגור. עברנו ממקום למקום ואז היא נזכרה: "הכל סגור כי בשלישי בין שתיים לארבע הולכים אצלנו לנוח!". זה כמובן זרק אותי אל ירושלים של ילדותי, לזמנים שבהם המכולות (היה דבר כזה) היו סגורות בימי שלישי כי כך החליט האיגוד שלהן והמספרות היו סגורות בימי שני מאותו הטעם בדיוק. אגב, במספרות המסורת עודנה נשמרת.
את ההיסטוריה של העבודה המאורגנת לא למדנו בשום מקום. בדרך כלל היא נלמדת כשהעור הפרטי נצרב מאיזו החלטה של בעל שררה או ממון ורק אז מתגלים סיפורים של אחרים. בארץ, ההתאגדות החלה על רקע ציוני אידיאולוגי. לא מעמדי. הראשונה לקום הייתה הסתדרות המורים ב־1903 במטרה להשתית את השפה העברית בארץ ישראל.
ב־1920 הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, גוף פוליטי לעידוד עבודה עברית: היו תחתיה בנק, קופת חולים, חברת ביטוח, מוסדות רווחה, חברות מסחר, תחבורה ציבורית ואפילו הוצאת ספרים, הלוא היא עם עובד כמובן.
אחרי עשורים מועטים ההסתדרות הבינה את הקונץ ופעלה לעצור את שביתת ימאי חיפה נגד חברת צים, שהייתה כמובן תחת מוטת הכנפיים שלה. בד בבד, הביאה להסדרת דיני העבודה והתנאים שהפכו אותנו מעבדים ושפחות פוטנציאליים לעובדים ועובדות עם זכויות. רצינו אמריקה, קיבלנו: עם השנים החלה ההסתדרות להפריט את מוסדותיה, מהלך שלא בהכרח נשא חן בעיני כולם, וכך החלו ב־15 השנים האחרונות התאגדויות חדשות של עובדים בגופים שונים.
על עבודה מאורגנת למדתי על בשרי בעיתון גדול שבו עבדתי בתחילת שנות האלפיים. לילה אחד נקראתי בחשאיות על ידי העורך הראשי, שמאז הספיק להפוך לכוכב תקשורת מסוג אחר, יותר מהאגף של עדי מדינה. הוא ביקש שאתייצב במערכת והדגיש כי אני חלק מנבחרת שהורכבה מהמיטב של המיטב. תפקיד הנבחרת: להוציא עיתון חלופי לעיתון היומי שבו עבדנו בגלל סכסוך עם אנשי הדפוס בעיתון הגדול.
הרגשתי בשליחות. אני, הקטנה, גויסתי לסייע לעיתון ותיק ומבוסס. מה שלא הבנתי אז היה הסיבה למאבק והציניות שמאחורי המהלך: פועלי הדפוס רצו דבר אחד, בעל הבית רצה דבר אחר. לשם כך גייס את הפיונים הקטנים והצייתניים שלו, בהם אני, למילוי העמודים של העיתון. בד בבד גייס מאבטחים עם אלות שיקבלו את פני העובדים הוותיקים שהעזו לבקש משהו, אבל את כל זה גיליתי באיחור.
המסר שלו היה חד־משמעי: רוצים לשבות? רוצים לעמוד על הזכויות שלכם בעקבות פקיעת הסכמי השכר? יש לנו אלטרנטיבה, כולל בית דפוס חלופי. עכשיו תמותו. רק אחרי כמה ימים הבנו את הסיבה לגיוס הבהול. טמטום ונאיביות? לא אכחיש. חרטה? יש גם יש. והשיעור החשוב ביותר: מוקדם להספיד את חשיבותה של העבודה המאורגנת.
בהזדמנות זו אנצל את הבמה לבקש מוועדי עובדים: אל תשמרו רק על האינטרסים של העובדים החלשים יותר. גם עובדים חזקים עם ראש גדול שמבקשים להתקדם, ראויים לגב. אל תעצרו אותם. זו המשמעות האמיתית של איגוד עובדות ועובדים. חיזוק וצמיחה ולא שימור המצב קיים.