שבנו לכנות את הפעולה "מבצע סבתא", אבל זה לא שם ממש מקורי, וחוץ מזה התברר שזו משימה שמצריכה תכנון אסטרטגי מדוקדק, אז הלכנו על "מבצע קדיש". מדובר במבצע שנתי של המשפחה הגרעינית שלנו, שמאסה באזכרות מפוזרות על פני הלוח ובאילוצים שונים ומשונים של כל אחד ואחת והחליטה למצוא יום שבו אנחנו מתקתקים את האזכרות של הסבים והסבתות כמעט כמו במבצע צבאי. יש גיל כזה בחייו של אדם, שהוא צובר יותר מדי מתים מכדי להכיל. וכל עוד אנחנו כאן, כך אומרים, אנחנו צריכים לקדש את החיים ולא את המוות. ובכל זאת, כשמכה בכולנו גל של געגוע, אנחנו מבינים שצריך לעשות מעשה.
כך, אנחנו יוצאים בשעה מוקדמת בבוקר ומגיעים לבית הקברות עוד לפני שמוכר הפרחים פותח את הבוטקה. אנחנו ממלאים בקבוקי מים ומקווים שהאויב המצרי לא יתקוף. זאת אומרת, שלא יחליטו שמחזירים פתאום את חלקה 14 גוש 5 ושוב לא נמצא את סבא, כמו שקורה בכל שנה, ואני אצטרך לעמוד תחת השמש הקופחת (אלבר קאמי ב"הזר" תיאר את זה במדויק), ארים את ראשי אל על (כי אני מאמינה בחיים אחרי המוות), ואזעק אל סבא בתחינה כמשה במדבר: "בוא, תראה לי את הדרך" .
השם "מבצע קדיש" נולד לפני כמה שנים, כאשר חלקתו של סבא נבלעה בתוך "פרויקט ההרחבה". אפילו האנשים שעובדים במקום וניסו לסייע לנו למצוא את המיקום המדויק של הקבר, כשלו בהכוונה. אחרי שעה ו־45 דקות מתישות, נמצאה דרך לא דרך להגיע אל הקבר. כחיילים מותשים בקרב על התעלה עמדנו וצילמנו את האזור, כדי לזכור ולא לשכוח. שנה לאחר מכן סגרו חלק אחר בחלקה, וכל התכנון הלך פייפן.
בשבוע שעבר התקשור שלי עם סבא (אני שומעת עד כאן את הזלזול שלכם) דווקא עזר. רוחו של סבא נעים ריחפה מעל היונדאי 10i וכיוונה אותי כשוטר תנועה בניו יורק אל החלקה המיוחלת (אומנם נגד כיוון התנועה, אבל זה בית קברות, אז מה זה משנה).
אם אתם תוהים מדוע עבודת אלילים נדרשת כאן ולא הפעלה של ווייז, הסיפור הוא כזה: בית העלמין ירקון התקנא בשנים האחרונות בחפירות הרכבת ובמהלכי הפינוי־בינוי בתל אביב, והחליט שהוא רוצה גם. לחפור, לבנות, להתרחב - לנוחות האזרחים. מי שמחפש סלוגן, מוזמן לאמץ. אני מניחה שהסיבה האמיתית היא מצוקת מקומות קבורה. מה לעשות שבישראל אנשים לא מפסיקים להיוולד ובסוף הם גם צריכים למות? אבל אין מקום, אז בבקשה תשתדלו להישאר בחיים. בסוף אין מנוס מלהיקבר בקומות. אני מודה שפעם זה זעזע אותי, כיום (כאמור, כמאמינה בנצחיותה של הנשמה) זה לא ממש מזיז לי. אני בין כה וכה אעופף לי באוויר בין מדינות כנשמה חופשית. שלד, חברים, זה ממש אובר־רייטד.
ווייז כאמור לא מצליחה להתעדכן בפרויקט ההרחבה של מה שנראה מכביש 5 כמו "שכונת אם המושבות איחוד ומאוחד", או לכל היותר "סביוני ירקונים". לפחות שם, ההייטקס (כן, הס' במקור) לא הצליח להקפיץ את המחיר לשמיים. אז צפוף, אין אפילו קיוסק אחד שעובד בשעות הבוקר (השקעתם כל כך, לא תשימו איזו מכונת משקאות? לא ביקשתי קפה), אבל אם תצליחו לקבל קומה גבוהה בהרחבה ג' בבניין רימון, כל הסיבוב הזה יהיה אפילו משתלם.
מבלי שהתכוונתי יצא לי טור על מוות. ציני, מצחיק, תחליטו לבד. אבל אני באמת לא מוצאת דרך אחרת להתייחס לדבר הזה שאירוני לומר עליו שהוא חלק מהחיים. אני באמת לא יודעת מה אני חושבת על אזכרות והנחת אבנים על אבנים. אני בן אדם מדחיק ולא אישה של מסורת, אבל אני מאמינה בקיומה של הנשמה בלב, ואם זה היה תלוי בי, הייתי ממשיכה להדליק נרות זיכרון ולדבר אל המתים בכל פעם שמישהו מציק לי. ההורים שלי, שכבר מותשים מהאזכרות, זורקים לי מפעם לפעם שאולי לא ניסע השנה ורק נדליק נר, אבל איכשהו כשמגיע חודש יוני ועמו יום השנה למבצע קדיש הקבוע, אנחנו מביטים זה על זה, ואחרי דין ודברים שנמשך בדיוק חמש דקות כולנו מתרצים והולכים שוב.
הרגל, מסורת, פחד שהרוחות יחזרו לנקום, או שפשוט בסופו של דבר כולנו מופעלים על ידי אותו מנגנון אנושי בלתי נשלט, שנועד לסייע לנו להתמודד עם הדבר הבלתי נתפס הזה שנקרא מוות? יש אומרים שהביקור הזה הוא עבורנו ולא עבורם. ועדיין, אדם שהיה פה ועכשיו הוא לא, אבל הנשמה שלו (למי שמאמין בכך) כן. זה מוזר, ובלתי נתפס קצת כמו לידה, קצת כמו הקיום שלנו פה בחיים עצמם.