"סבבה", "וואלה", "מג'נון", "יאללה", "נון סטופ", "נודניק" - מילים שכולנו מכירים כיום וברובן אנחנו משתמשים באופן יומיומי. אבל היו שנים שבהן אנשי האקדמיה סירבו להכיר בהן. כל זה השתנה ב־1972, כאשר שני סופרים ופובליציסטים, פלמ"חניקים ותיקים, החליטו לאחד כוחות ולהוציא לאוויר העולם את "מילון עולמי לעברית מדוברת". היה זה צעד אמיץ של נתיבה בן־יהודה ודן בן־אמוץ, שהניח את אבן היסוד למה שהפך במרוצת השנים לסלנג הישראלי.

"המילון שם את הסלנג על המפה התרבותית, הוא עשה חגיגה שלמה סביבו", אומר הסופר והלשונאי ד"ר רוביק רוזנטל, מחבר הספר "מחברות נתיבה" שעסק במלחמתה של בן־יהודה במשטרת העברית. "מאז שיש צברים בשנות ה־20 של המאה הקודמת, החלו לתעד סלנג, אבל אף אחד לא דיבר על זה ברצינות או חשב שזה משהו שראוי לעסוק בו. תפסו את זה כמעין משחקי שפה ותת־תרבות. מה שדן ונתיבה עשו היה חגיגה שהקיפה את כולם, עיתונאים ואנשי תרבות שבירכו את זה ואהבו את זה. בבת אחת השתנה הדיון על הסלנג ועל שפת הדיבור שלנו, שהייתה סרח עודף ליד העברית הקדושה. היה משהו מהפכני. אגב, הם לא קראו לזה 'סלנג' אלא 'עברית מדוברת', כי עברית מדוברת היא דבר יותר רחב מסלנג, מונח שהיום, בניגוד לעבר, הרבה יותר מתייחסים אליו וחוקרים אותו".

"לקרוא לו ׳מילון סלנג' זה מוליך שולל, לפחות במדע הבלשנות", מוסיף פרופ' גלעד צוקרמן, ראש הקתדרה לבלשנות באוניברסיטת אדלייד ומחבר הספר "ישראלית שפה יפה". "סלנג בבלשנות הוא אוסף מילים שרק קבוצה קטנה של אנשים מכירה, בעוד שהמילון הזה והמשכו, ׳מילון אחול־מניוקי לעברית מדוברת', מעלים על נס את השפה הישראלית, עם מילים רבות שכל הדוברים הכירו. 'אחלה חומוס', למשל, איננו סלנג, כי כל אחד בארץ יודע מה פירוש המילה 'אחלה' ומודע להבדל הסמנטי בין ׳אחלה חומוס׳ לבין ׳חומוס אחלה׳. כל דובר ודוברת ישראלים מכירים את ההבדל בין ׳יופי של סלון׳ לבין ׳סלון יופי׳. אין מדובר על סלנג. מדובר על ישראלית, לשון־החייאה חיה ובועטת, המבוססת לא רק על העברית אלא גם, תוך הפריה הדדית, על היידיש ושפות אחרות שדיברו מחיי השפה. להגיד ׳אשתו מתה עליו׳ בישראלית אין משמעותו ׳הוא התאלמן׳ כאצל ש״י עגנון".

נתיבה בן יהודה (צילום: קלאודיו פיימבלט)
נתיבה בן יהודה (צילום: קלאודיו פיימבלט)

בוז למשטרת העברית

בן־יהודה, שכונתה "תיבה" בפי חבריה, ובן־אמוץ, שכונה "דב"א" בראשי תיבות, הכירו ב־1946, עת שירתו יחד בפלמ"ח: בן־אמוץ, שבעיצומה של מלחמת העולם השנייה התגייס לצי הבריטי, ערק ממנו והצטרף לפלי"ם שבפלמ"ח, ובן־יהודה, שהתגייסה לפלמ"ח למחרת השבת השחורה ובמלחמת השחרור לחמה עם הגדוד השלישי בחטיבת יפתח בקרבות הגליל העליון. במלחמה עצמה בן־אמוץ נשלח לאירופה מטעם המוסד ושירת במטה של הארגון בצרפת. בתום המלחמה בן־אמוץ ביסס את מעמדו כעיתונאי, שחקן, סאטיריקן, מתרגם, מחזאי, תסריטאי ובוהמיין פופולרי, חלק בלתי נפרד מחיי הלילה. מעמדו בתרבות הישראלית עם הוצאת הספר היה קאנוני, שנים לפני שנודע על מעלליו עם קטינות.

בן־יהודה נישאה לפרופ' פנחס אביבי, ילדה את בתה עמל ולמדה תחילה אומנות באוניברסיטת לונדון ובהמשך לשון ובלשנות באוניברסיטה העברית. היא פרשה מלימודיה בשנת 1958, עבדה באנציקלופדיה העברית, אז נחשפה לעומק לרזי השפה. "כבר אז הציקה לי ההקפדה של משטרת העברית", סיפרה בן־יהודה לאהוד מנור באוגוסט 1995. "ואז התגבש לי הרעיון ללקט את המילים הישראליות המדוברות ולהוציאן בכרכים, אבל אף מו"ל לא רצה להקשיב. כשהבנתי שלא אהיה באוניברסיטה איש מדע, ביליתי ב'קפה ניצן' שבו ישבה מרכז הבוהמה של אז. גם דן היה שם ואמרתי לו: 'תשמע, אני אאסוף את כל המילים, אני אמיין אותן, אני אכתוב אותן, פעם ראשונה בהיסטוריה שכותבים את זה. אני אגיד זכר־נקבה, איך זה ברבים ואתן את ההגדרה. כל מילה אתן לך, ותוסיף מובאה'. כי מילון בשפה מדוברת, מאיפה תיקח את המובאות? כי אפשר להביא מהתנ"ך או משייקספיר, כי אז לא כתבו בעיתונים מילים כמו 'פספוס'".

"נתיבה הייתה המילונאית והלשונאית", מבהיר פרופ' צוקרמן. "בן־אמוץ היה אחראי בעיקר על הדוגמאות ההומוריסטיות הנהדרות. נתיבה הייתה בין הראשונים שהשכילו להבין שמה שאני קורא לו 'השפה הישראלית' איננו 'עברית'. אנשים גימדו את דבריה, אבל היא לא דיברה על סלנג אלא על השפה הישראלית, עם החוקים והדקדוק שלה, שהם כמובן שונים בעליל מחוקי העברית".

"נתיבה הייתה משהו מיוחד, אין ספק. היא הייתה אישה מעניינת עם דעות קיצוניות משלה על כל דבר", מספרת רבקה'לה קרמר, סולנית להקת הצ'יזבטרון וחברתם של השניים מימי מלחמת השחרור. "הכרתי את נתיבה בלהקה הצבאית של הפלמ"ח. היא הייתה שונה גם בתוך חבריה, לוחמנית גם בשדה הקרב וגם מחוצה לו וזה מאוד התאים לאישיות שלה. בן־אמוץ היה חבר משפחה, חבר קרוב שלי. נתיבה הייתה הכוח המניע, ואילו הוא חשב שכל העולם בידיו והיה בטוח בכך. אבל נתיבה הייתה זו שגררה אותו. היא הייתה המבוגר האחראי וגרמה לשיתוף הזה להיות כל כך מוצלח".

לדברי מכריהם, מערכת היחסים בין השניים הייתה מורכבת: הם אומנם עבדו יחד במשך 25 שנה, אך לא הסתירו את השנאה זה כלפי זה. ב־1989, במסיבת הפרידה של בן־אמוץ, שערך זמן קצר לפני שנפטר ממחלת הסרטן, צעק על בן־יהודה, שביקשה בחזרה את בקבוק הוויסקי שהביאה עמה והגדיל לעשות כשביקש ממנה להסתלק מהמקום. "זו הייתה מערכת יחסים של אהבה־שנאה, כיאה ליחסים בין פלמ"חניקים שתיעבו, קיללו והרביצו אחד לשנייה - נתיבה סיפרה שכאשר הם היו שיכורים, הם כל הזמן היו הולכים מכות - אבל יחד עם זאת היו חברים", אומר הבמאי לוי זיני, יוצר הסרט "דן בן־אמוץ - סיפורו של גיבור מקומי", שבו מתועדת הסצינה ממסיבת הפרידה.

"נתיבה לא סבלה את דן ולא בטוח שדן סבל אותה, אבל הם כתבו ביחד, וזה נחמד היכולת לא לאהוב אחד את השנייה. אבל היו להם את חוויות הפלמ"ח המשותפות שחיברו אותם למרות הפערים הגדולים ביניהם. הם היו אנשים מאוד שונים - הוא היה נהנתן יותר, והיא רצינית יותר - והעברית הייתה החיבור ביניהם, האהבה הגדולה שלהם לשפה העברית והרצון להאיר בזרקור על העברית המדוברת. בן־אמוץ רצה להפוך את העברית לשפה שאפשר לדבר בה, וזה עמד בראש מעייני שניהם".

"הוא היה כל כך מוכשר, אבל אני לא אהבתי אותו בעיקר בגלל השטחיות שלו", אמרה בן־יהודה בראיון לאהוד מנור. "כל הפלפל שדחף אותו היה 'שופוני, יא נאס'. הוא היה כריזמטי פר־אקסלנס, אבל לא יכולתי לסבול את זה. הוא לא התעמק בעבודה, הוויכוחים שלנו בעבודה על המילון היו דבר מזעזע, הוא התווכח איתי אם 'עשתונות' כותבים עם א' או עם ע'".

"נתיבה למעשה יצרה את המילון כמעט לבדה", אומר רוזנטל. "בן־אמוץ לא הבין בשפה העברית בהיבט הבלשני כמוה. הוא כתב בדיחות, מה שהוסיף לחן שבמילון. אבל בעיניי זה לא היה דבר נכון לעשותו, כי מילונאים לא ממציאים ביטויים אלא מצרפים ביטויים אותנטיים מהעיתונים. אבל בשעתו זה היה בסדר. בשלב מסוים נמאס לדן לכתוב את הבדיחות, אז נתיבה ועמל כתבו במקומו".

"עם כל המחלוקות ביניהם, אמא ודן היו חברים טובים", מספרת עמל אביבי־ורטה, בתה היחידה של בן־יהודה. "דן תמיד אמר שהוא לקח אותה בגלל שהשם שלה היה 'בן־יהודה' והוא רצה שיהיה כתוב 'מילון בן־יהודה בן־אמוץ'. היא אומרת שלקחה אותו כי הוא היה כותב את ההערות המצחיקות בכל ערך".

מילון עולמי לעברית מדוברת (צילום: עטיפה)
מילון עולמי לעברית מדוברת (צילום: עטיפה)

מונחים על קופסת סיגריות

לאחר כ־13 שנות ליקוט, הוציאו בן־יהודה ובן־אמוץ בהוצאת א.לוין אפשטיין את ספרם, שהפך בתוך זמן קצר לרב־מכר ויצא לאורך השנים במהדורות רבות. "המילון הצליח מההתחלה", מציינת עמל בחיוך. "אמא שלי קנתה אוטו מיני מיינור חדש מהניילונים בזכות המכירות". עמל, שהייתה שותפה לליקוט חלק מ־8,000 המילים המופיעות במילון של אמה ושל בן־אמוץ, מספרת כי אמה נהגה לעבוד על המילון בכל הזדמנות. "היא שאבה את ההשראה והמילים בזמן ששמעה שיחות כשהלכה ברחוב או בישיבה בבתי קפה והייתה כותבת מונחים על קופסאות סיגריות", היא אומרת. "היא עבדה על המילון המון. לא היו אז מחשבים, ואת הכל היא כתבה על גבי כרטיסיות ועשתה הגהות אלפי פעמים. ממש עבודת פרך. שנים לאחר שהמילון יצא, היא המשיכה לאסוף מילים. זה הפך להיות חלק ממנה".

המילון הציג את המונחים בסדר אלפביתי, כששמו של כל מונח כתוב בניקוד מלא ולאחריו באות ההגדרה ודוגמאות הומוריסטיות להמחשתה. בשולי המילון מופיעים איורים, אך שלא כמקובל, האיור אינו סמוך להגדרה המתאימה, אלא מהווה הגדרה ויזואלית עצמאית. "היו שם טעויות וזה מאוד ציער אותה, אבל בשנים האחרונות לחייה היא הייתה אומרת שהיה הכרחי לעשות את המהפכה הזו בעברית, ולו כדי שהיא תוכל לכתוב את הספרים שלה שעסקו בזיכרונותיה מהפלמ"ח", אומרת הבת עמל. "בשנת 1948 עוד כתבו על הפלמ"ח בשפה גבוהה, ובשבילה לכתוב בשפה שבה הם דיברו שם היה חלק מהאותנטיות. כך שהמילון היה עבורה אבן בניין בכל המהפכה הזו בעברית, מהפכה שקשה להבין אותה היום".

את המילון הם בחרו לפתוח בהקדמה הומוריסטית ושנונה, שהייתה מיועדת ישירות למבקרים הפוטנציאליים. "לפני שהממונים על טהרת השפה העברית מתחילים לתלוש את שער ראשם במחאה על המעשים המגונים כביכול הנעשים כאן, לעיניהם, בלשון הקודש, יורשה לנו להגיד כמה מילים להגנתנו", נכתב שם. "לא אנחנו בלבד אשמים בקיומו של 'המילון העולמי לעברית מדוברת'. באמת שלא. זכויות היוצרים להפקרות זו מגיעות לעם כולו היושב בציון. חיזוריו הבלתי נלאים בשפת עבר, אחר היפהפייה העברית הנרדמת, הביאו לעולם את הממזרים העליזים המכונסים בספר זה. אנחנו, בסך הכל, אשמים במתן קורת גג ומחסה לבניה הבלתי חוקיים של השפה העברית, המתמסרת לכל מחזריה. קיומה של 'עברית שנייה' אינו פחות ריאלי מקיומה של 'ישראל שנייה', אף כי שתי תופעות אלה טרם זכו להכרה ממלכתית רשמית".

המבקרים אכן לא איחרו להגיע. "אנשי האקדמיה התעלמו מהמילון", אומר רוזנטל. "אני חושב שהם לא העזו לצאת נגדו בפומבי, כדי לא להתעסק עם נתיבה ודן. אבל אותם בלשנים, גם אם לא התחברו אליו, לא יכלו להתווכח עם ההצלחה". בעוד שבעיתון "העולם הזה" ייחסו למילון תרומה "לתרבות, למדע ולחברה", ב"מעריב" נכתב: "הסגולות העיקריות של עברית מדוברת הן שאינה עברית, ובמקרים רבים גם אינה מדוברת. חלק לא מבוטל מן המילים שנכנסו במילונם הן לועזיות. חלק אחר, לא מבוטל גם הוא, שבקו חיים לפני שנים רבות, והן כנראה חלק מאוצר זיכרונות הנעורים של המחברים".

"בעיתון 'דבר' מישהו כתב על אמי שהיא 'חומץ בן יין'", אומרת עמל. "היו שהגיבו בצורה לא נעימה אבל אחרים אהבו מאוד. פתאום נוצרה מחלוקת ציבורית לגבי עברית תקנית או תת־תקנית. באקדמיה הגדירו חוקים לדיבור, ואמא שלי יצאה נגד זה. היא הייתה בעד שינוי החוקים ורענון השפה. היא חשבה שיש לתת לשפה לצמוח באופן אורגני ולא דרך משטרת העברית. זו הייתה גישה מהפכנית, עממית, הומוריסטית וגם מלאת גסויות".

ואכן, הספר לא חף ממילים בוטות וגסויות וכלל מונחים שסביר להניח שכיום לא היו עוברים. היו שם הגדרות למילים כמו "הזדרגג" (קיים מגע מיני), "חונטה" (בחורה מכוערת, דוחה), "דרטה" (שחרור גזים מן המעיים) ו"לא שם זין" (אדישות מופגנת), שהפך שנה לאחר מכן לשם ספרו המיתולוגי של בן־אמוץ.

ערך היסטורי

"דן ונתיבה ביצעו מהפכה, כי הכניסו את הישראלית למיינסטרים", מסביר פרופ' צוקרמן. "אם יש משהו שחבל לי עליו, זה שאנשים התייחסו למילון כקוריוז ולא נתנו לו את החשיבות הבלשנית האמיתית. מלבד זאת, זה מילון מקסים, כיף לקרוא אותו והוא בנוי בצורה של מילון אטימולוגי. מה שאהבתי במיוחד הוא החיבוק שנתיבה ודן נתנו לשפת האם הישראלית, המדוברת, למורת רוחם של חברי האקדמיה ללשון העברית, שטענו שהדובר הילידי אינו יודע לדבר, ולעצבותו של יוסי שריד ז״ל, שכינה את מי שאומר 'עשר שקל' כ"אספסוף מקשקש בתחת'. נתיבה בן־יהודה ודן בן־אמוץ חיבקו את הדובר הילידי ואת מוחו הקודח והיצירתי. הדובר הילידי איננו טועה. אם הוא אומר 'כואב לי הבטן' או 'אני עובדת פקידה' או 'זה משהו משהו משהו', אין בכך שום בעיה. אדרבה. עד היום אני שומע פסיקופתים, מלשון פסיק, תיקונאים, טהרנים, כמו באיראן, שמעיזים להעביר ביקורת על הדוברים הילידיים של השפה הישראלית. עד מתי פסיקופתים יעלוזו?".

לאור הצלחתו המסחררת של המילון, בשנת 1982 יצא בהוצאת זמורה־ביתן כרך ההמשך, "מילון אחול־מניוקי לעברית מדוברת", ובו אלפי מונחי סלנג עבריים. "כשאמא ודן הוציאו את המילון הראשון, היו בו יותר מדי ערכים ונשארו הרבה ערכים שלא נכנסו", אומרת עמל. "הוצאת הספרים רצתה עוד מילון, וזה עצבן את אמא שלי, כי הכרך השני התחיל שוב לפי סדר האלף־ בית, כאילו שמדובר בשני מילונים נפרדים".

"אני חושב שהכרך הראשון הרבה יותר טוב", אומר רוזנטל. "בכרך השני הופיעו ערכים שהיו בכרך הראשון בפונט קטן, מה שפגע בשלמות ובנראות שלו. הייתה הרגשה שהם מגדילים את המילון בצורה מלאכותית. בכרך הראשון היה משהו בתולי, מקורי ומפתיע. בשני היו יותר בעיות".

ב־2005 רוזנטל עצמו פרסם מילון סלנג משלו: "'מילון הסלנג המקיף' היה מאוד שונה מהמילון של דן ונתיבה, כי מצד אחד החשיבות התרבותית של המילון שלהם הייתה עצומה, אך מבחינת המילון עצמו היו בו המון בעיות, כי היו שם הרבה ערכים חסרים והרבה ערכים שהם לא היו סלנג ולא שפת דיבור ובכלל לא הבנתי מה הם עושים במילון. לקחתי רק מחצית מערכי שני הכרכים למילון שלי, כי המחצית השנייה הייתה פחות מתאימה בעיניי".

עם השנים פילסו בן־אמוץ ובן־יהודה את דרכם בציבוריות הישראלית והפכו לאייקונים תרבותיים. שנויים במחלוקת באופיים אך מוערכים במקצועיותם, והמהפכה שהנהיגו בלשון העברית מוסיפה להדהד עד היום. אך נשאלת השאלה: האם המונחים הרבים שהופיעו בשני כרכי המילון שיצאו לפני 50 ו־40 שנה רלוונטיים גם לימינו? על כך הדעות חלוקות. "המילון כיום נראה לי מאוד מיושן, וזה טבעי, כי בכל כמה שנים נכנסות הרבה מילים חדשות", אומרת עמל.

"המילון כיום הוא בעל ערך היסטורי חשוב", אומר פרופ' צוקרמן. "המילים 'עולמי' ו'אחול־מניוקי', שתיהן במשמעות ׳נהדר׳, פחות שימושיות כיום, אז מהבחינה שלי זה כמו מילון אוקספורד, שיש בו משמעויות של מילים מלפני 500 שנה. למילון שימוש נוסף: כשאתה קורא ספרות משנות ה־50, ה־60 וה־70 ואתה רוצה להבין פירוש של מילה בתקופה ההיא, אתה יכול למצוא אותו במילון. ישראלית שפה יפה".

"לא הכל התיישן", מרגיע רוזנטל. "יש במילון גם חלקים רלוונטיים. כשאומרים 'וואלה' או 'בוג'ראס', אלו מילים שעוד נשארו, במיוחד אלו שלקוחות מהשפה הערבית. יחד עם זאת, המילון בעיקר מאדיר את הגבר ומנמיך את האישה, או מתאר ביטויים של אלימות, כך שהרלוונטיות לימינו היא חלקית".