פוצ'ו, לבני וביי ביי ג'ני: שבוע הספר, החגיגה נמשכת

יהודית איתן, “בת שבע סלון כלות אשדוד", 224 עמ׳

לבת שבע יש סלון כלות באשדוד. איך ניחשתם? נקודת המוצא הזו היא מקפצה לרומן ישראלי כיפי, תוסס ומלבב, שכתוב בעברית (אשדודית?) חיה ונושכת ובכישרון גדול. מזגן ואבטיח ואתם מסודרים. הבידור מובטח.

ציטוט אחד: “בת שבע לוקחת את רננה לבית ספר. הקטנה הזאת כבר בגובה שלה ושל איציק, איך גדלה שאין דברים כאלה. היום יש לה בגרות בהיסטוריה, זותי לומדת כאילו כלום, בא לה בלי שמתאמצת. תיקח אותה היום לשושנה תעשה לה פן למה שהשיער שלה בלגן, עוד לא התחילה להקפיד עליו. איך הולכת זקוף, כאילו יודעת את הדרך בלי לשאול והעיניים שלה מסתכלות קדימה. כשמחייכת יש לה את הגומה כמו של איציק ורואים את השיניים שלה יהלומים".

כשרון דיבור, כשרון כתיבה, שור זועם וכליא ברק: ספיישל סופרות לשבוע הספר: חלק א'

עמוס שביט, “חולה 096", שתים, 160 עמ׳

קורונה, זוכרים? אז זה הספר הבדיוני הראשון שנכתב בעברית על המגיפה ההיא. והוא שנון ומהנה ויש בו גם התנקשות מסתורית ואירוע היסטורי שחולה 096 עוצר במו ידיו (ובדרך מציל ראש ממשלה), אפילו בלי שיירד ממיטת האשפוז.
ציטוט אחד: “‘מפחיד, אתה יודע, לראות את מלאך המוות, לצעוד במנהרה השחורה...׳
‘אה׳, נאנח. ‘מפחיד יותר לחיות׳.
‘אתה יודע, אתה מזכיר לי את סבא שלי. גם הוא דיבר כמוך (...) הוא אהב לומר שעכבר עם כנפיים אולי לא יודע לשחות, אבל ברווז בלי שיניים תמיד ימשיך לחכות למלצר".
יותר מצחיק ממל ברוקס

פוצ׳ו, “בחיי" (כרך 7), הוצאת לשון, 292 עמ׳

פוצ׳ו (ישראל ויסלר) בן 92, עם כוונות להישאר פה עד 120 לפחות, והוא פרש את האוטוביוגרפיה שלו לשבעה חלקים, שזה בערך 13 שנה לכרך. הוא נדר לספר את כל האמת על כל הדברים (כולל המאהבות הלא מעטות שלו), ולאמת קילומטראז׳ משלה. הייתי מוכן לקבל ממנו עוד שבעה כרכים. פוצ׳ו הוא המצחיק במצחיקים ומספר מושלם שאין מילה מיותרת אחת בכתביו וכמובן אין רגע דל.

לא מזמן קראתי את האוטוביוגרפיה של מל ברוקס. בארבע מילים: של פוצ׳ו יותר מצחיקה. שתי כותרות המשנה של הכרך השביעי בעלילותיו הן: “קורות חייו של צבר מצוי" ו"מחיי ההפקר עד הברוש שנקטע". הספר מתחיל בהספד לאשתו דיצה, שהלכה לעולמה אחרי 46 שנות נישואים, ומצליח להצחיק אף הוא. אבל כשבסוף, אפרופו הברוש הקטוע, יופיע ההספד לבנו אורי (שאמר פעם לאחותו עדנה: “כשאני אמות, תתרמו את גופתי למדע הבדיוני"), לא תישאר עין יבשה אחת בקהל.

ציטוט אחד: “סמוך לחצות, כשהחזרתיה למעונה, שאלתי את השאלה הסטנדרטית - איך בחורה מרשימה כמוך לא מוצאת חבר וגרה לבד. אמרה לי שהיא בררנית מאוד ויש לה דרישות שלא כל אחד יכול לעמוד בהן. מובן ששאלתי איזה? והיא מנתה: א. שהאיש יהיה מעניין, ב. שיהיה זמין. כשתטלפן אליו יוכל לבוא בלי תירוצים, ג. שיהיה טוב במיטה. משלוש הדרישות יכולתי לעמוד רק בראשונה ואולי גם באחרונה, אבל להיות זמין לא יכולתי כי הייתי נשוי והיה גבול למספר הפעמים שיכולתי להגיד לאשתי שקוראים לי למילואים".

נ.ב. צוף פילוסוף חבר בלהקת תיסלם ולא במשינה, אבל הפעם נחליק על טעויות קטנטנות כאלה.  

שרה גלב, “ציפורים בעמק", כנרת זמורה דביר, 176 עמ׳

סופי מחפשת את עצמה ואת מקומה בעולם. כמו כולנו, בערך. אבל במקרה שלה זה יוצא קצת יותר מעניין. שרה גלב, תושבת כרם התימנים שבין תחביביה מציינת “בהייה חסרת מעש", מפתיעה בספר ראשון שמתבונן, ולא רק בוהה, בכל מה שחשוב באמת.

ציטוט אחד: “הוא פנה אליה באנגלית מתאמצת, ‘כמה זמן את כבר מטיילת?׳ שאל. היא שמחה שבחר לפנות אליה, צעד עד אליה ופתח את פיו העגול. לרגע היה נדמה לה שתלתליו מלאים ברגבי אדמה, היא הצליחה להריח ריח של קרקע, לחה ופורייה. יציבה. למרות בטחונו המופרז, אפה הרגיש קלט בו גם חולשה מטרידה.

היא ענתה לו בעברית והביטה בעיניו החומות כמחפשת בהן אופק. אבל באותה נשימה דאגה להכפיש אותו בראשה, רידדה אותו כבצק דקיק, בשל היותו מחוזר היא מנתה את פגמיו האפשריים מחשש של דחייה. אבשלום סיפר לה על טיול האלפקות הנועז שעשה בהרים, ונראה מפתה כמו פרסומת לסיגריות ששלחו זרועות נסתרות אל התת־מודע. הנה, היה אפשר לשמוע את רחש הפרסות הרכות. ‘חודשיים בטבע הפראי, באזורים לא מתוירים, מזל שאני יודע ספרדית׳, אמר. סופי הרכינה את ראשה בבושה משתקת, זה בדיוק הטיול שרצתה".

עמית ורשיצקי, “פני יאנוס", כרמל, 350 עמ׳

רומן המתח התיאולוגי־פילוסופי השאפתני של עמית ורשיצקי, היסטוריון של הרעיונות (טייטל ששווה ספר נפרד) וחוקר נאציזם, מגולל את זיכרונותיו של חייל אמריקאי משוחרר בפריז של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאודיסיאה פנימית וחיצונית העשויה קרעים של מציאות ודמיון. זה תובעני כמו שזה נשמע, אבל היצירה יוצאת הדופן תגמול בנדיבות לכל מי שישקיע בה זמן ומחשבה.

ציטוט אחד: “אהבתי את פריז. היא סיפקה את כל מאווייו של אדם צעיר שביקש לעצמו חיים לאחר שהות ממושכת מדי בחברת המוות. מיד עם הגיעי אליה, ועודני חייל לבוש מדים, נשביתי בקסמה כליל. נחשול השמחה שפרץ עם שחרור העיר היה כה משכר, עד כי רישומו של שבוע שלם נמחק מזכרוני והותיר באפי אד קלוש של אלכוהול ובושם נשים זול.

הנשים - יש להודות - היו סיבה טובה דיה להפוך את המקום לביתי. עד מהרה נוכחתי בסוד קסמם של מדי הצבא האמריקאיים והייתי מקפיד לפשוט אותם רק בנוכחות אישה יפה. וכן, לא אכחד, היה גם העניין הפעוט ההוא עם המורפיום, שמחירו בפריז היה כמחיר סוליית נעליים, ואפשר היה להשיגו בקלות יחסית ובלי שרשויות החוק תערמנה קשיים מיוחדים".

סיגל אביטן, “ליידי צ׳יל", 248 עמ׳

כמה רחוק תלכו בשביל אהבה? סיגל אביטן חוקרת את השאלה שנשאלת ללא הפסקה מאז המצאת הרומן הרומנטי, או המצאת הרומנטיקה עצמה, או בריאת הגבר והאישה, בקיצור. היא עושה את זה בחן רב, והעובדה שאפילו האינטרפול מעורב בסיפור רק מוסיפה.

ציטוט אחד: “׳אחת, אתה חייב להשתלט על עצמך ולנווט את המשאב האנרגטי שעבר מהמיטה לארנק שלך לכיוון אחראי יותר, כמו לפנות יותר זמן לפציינטים שלך או לדאוג לאוכל לילדים רעבים בטהיטי. ושתיים, אתה והקולגות שלך אמורים לפתור את זה, ולא אלגוריתם׳.

‘את לא בכיוון, ליבי, לגמרי לא בכיוון. ככל שהבעיה תהיה פופולרית יותר, ככה אני אהיה עשיר יותר, ויש סיכוי שכבר בעוד שנה תמצאי אותי על איזה חוף בקוסטה ריקה מתיידד עם קופים שיודעים שהם רק קופים׳".

איתי יצחקי, “קוד חירום: דיאנה", רימונים, 348 עמ׳

תכירו את דיאנה, ההולוגרמה החדשנית שעתידה לשנות את פני העולם. ועכשיו תתחילו לרדוף אחריה. כי משהו נורא קרה, וכולם בסכנה, כולל דיאנה והעולם. הרפתקת אולטרה־הייטק מתוחכמת ומסחררת יוצאת לדרך, אין סיכוי לעצור אותה, וכמה טוב שכך.

ציטוט אחד: “׳אני אעזור לכם׳, אמרה דיאנה וחייכה אליהם. ‘קוראים לי דיאנה ואת השם הזה בחרתי בעצמי. למיטב ידיעתי, אני היצור הראשון בעולם שמתפקד באופן עצמאי ובנוי רק מאנרגיה. אינני כפופה למגבלות החומר כמוכם. אני לא זקוקה לשינה או לאוכל ואני אף פעם לא חולה

. יש לי יכולות מתקדמות של בינה מלאכותית וגישה בלתי מוגבלת למאגרי מידע בכל העולם. בעצם, אני אפילו יכולה לכתוב תוכנה בעצמי. מה עוד תרצו לדעת?  אגב, לדעתי כדאי לך לשחרר את השיער היפה שלך וללכת קצת עם שיער פזור. זה מאוד יוסיף לך וגם ימצא חן בעיני הבנים׳".

יצחק לבני, “חומר החיים", נ.ב. ספרים, 735 עמ׳

כל חומרי חייו של לבני המנוח מלוקטים וכרוכים בספר אחד (באדיבות חברתו ושותפתו לדרך אלאונורה לב), שעולה על גדותיו בתבונה, רגש, חריפות ופיוט. איך בוחרים ציטוט אחד ויחיד מתוך כל הפנינים והאזמרגדים? קשה, בלתי אפשרי, אבל הנה בחרנו.

ציטוט אחד: “הזדקנותו היחסית הייתה רבת כבוד. בעיקר בצדעיים, שהכסיפו יפה. כל שערה יבשה ובוהקת בבוהק נעים לבדה. גם גוף הקצין שלו לא יצא בדימוס למרות שהצבא של אנדרס כבר התפזר, ושיקורסקי - שיכורסקי, שם יותר מתאים לגנרל פולני - נספה בתאונה מסתורית של מטוסו מעל האוקיינוס. הבוז על פניו נראה שקט יותר, ותווי פניו, אף כי העמיקו, נראו כמו מטושטשים יותר, מהוססים, קווים של עיפרון במקום תמונת השמן של פעם. משהו התפקק בו, איזה אבק עלה מבית שחיו".  

אורן גזית, “הילד בחלון", שתים, 208 עמ׳

לפני שמונה־עשרה שנה נעלם תינוק בחנות בגדים ברחוב ביאליק ברמת גן. במקום להשתתף בצערה הנורא, העולם מאשים את האם שהוא נעלם בגללה, ואולי היא בכלל רצחה וקברה אותו. ואז, אחרי כל השנים, עומד נער ומדגמן בגדי ים בחלון של חנות ברחוב ביאליק ברמת גן, ויכול להיות שזה הוא - הילד שנעלם. המתח גבוה וקשה מנשוא בספרו השני של אורן גזית, והתעלומה שבמרכזו היא מהמרתקות והנועזות שזכורות בספרות העברית בעת האחרונה.

ציטוט אחד: “ישבתי על המדרגה שבשביל הכניסה אל הבית. הפחד הזה של פעם הגיע אליי שוב, אל כצלה, מטר שמונים ושלושה סנטימטר בלי עקבים, עם הזרועות שהיו הכי ארוכות בראשון לציון והרגליים האלה שאיתן אמר שכשהן מחבקות אותו, הוא מרגיש שהעולם כולו לא נותן לו לזוז. הפחד הזה שחשבתי שכבר לא קיים התיישב לי על הכתפיים. הפחד שאני הולכת לחזור ולראות אותם. את כל מי שסבב אותי פעם, את כל החברים של אורי, את כל מי שהרג אותי אז בלי כוונה או עם כוונה מדרגה ראשונה או שנייה והתחמק מעונש".

ריקי שולמן, “ביי ביי ג׳ני", כנרת זמורה דביר, 236 עמ׳

משפחה בהתפרקות, גיהינום בורגני, אימה צרופה (בעיקר מהסיבות הלא נכונות) והומור (משובח) של שורדים מרכיבים את רומן הביכורים המבדר להפליא הזה. פתחנו בבידור ונחתום בבידור, כי קיץ ישראלי בלי בידור הוא מצחיק כמו בית יתומים שרוף, כהגדרת הקומיקאי האוסטרלי האגדי בארי המפריז.

ציטוט אחד: “חנה מעיפה מבט בדלת העץ של השירותים, כמה זמן לוקח לו? היא מסתכלת סביב ומנסה לראות את המקום מבעד לעיניהן של החברות שלה. בהחלט עושה רושם, היא מציינת לעצמה בסיפוק, מדמיינת את עצמה בעוד חודש, רזה בחמישה קילו, גבוהה בשבעה סנטימטרים עקבים, לבושה בשמלה האלגנטית מביאליק.

יד אחת אוחזת בארנק ערב מזויף של דולצ׳ה וכוס קוקטייל בשנייה, למרות שהיא אף פעם לא שותה, שרגא שותה יפה מאוד בשביל שניהם. הדלת נפתחת ושרגא סוף סוף יוצא. הם עומדים בפתח האולם וחנה מעיפה מבט בשרגא. ‘תכניס את החולצה למכנסיים׳, היא מסננת. שרגא מתעלם".