"ממני בגעגוע": הצצה נדירה לגלויות ששלחו הלוחמים במלחמת לבנון הראשונה

צביקה שטרן ז”ל, לוחם במילואים מסיירת גולני, למשפחתו | 13 ביוני 1982 |
“לשרה ולילדים שלום,
מה שלומכם?
אני כותב את הגלויה בשעה הכמעט מדויקת של הטיסה. אני מרגיש יחסית מצוין, מתגעגע מאוד. מה שקשור לחופשות לא ברור עדיין. מסרתי ד”ש בגלי צה”ל לכם, לזהבה ולאמא שלי. אני מקווה ששמעתם. אם לא, חבל. אני נמצא באותו מקום שהייתי קודם, לכן מסרו ד”ש לזהבה, אין לי את הכתובת שלה... הייתי יכול להוסיף ולהוסיף, אבל אני די מוגבל. תהיו לי בריאים. אל תרגיזו את אמא. אבא”.

“הייתי בת 12 ואני זוכרת שאבא שלי, שהיה אז בן 40 ושירת בסיירת גולני, לא היה בבית למשך שלושה חודשים בתקופת המלחמה”, מספרת הבת מיכל שטרן־סולומון. “אני זוכרת שלא ידענו מה איתו וחיכינו כל הזמן בשקיקה לגלויות שהוא נהג לשלוח. כשהוא חזר הביתה לראשונה מאז שיצא למלחמה, הוא הגיע עם זקן ענק ג’ינג’י עד כי בקושי זיהינו אותו. הוא גם הקדיש לנו שירים דרך הרדיו. כמו שרואים במכתב הוא היה מאוד אופטימי, השרה ביטחון והיה מלח הארץ. הוא נשאר כך עד פטירתו בגיל 55. המכתב מקבל עכשיו משמעות מצמררת עבורי כי הבן שלי, הנכד שלו, התחתן לאחרונה, ב־13 ביוני. סגירת מעגל מרגשת ובלתי מתוכננת”.

אילן אגוזי, קצין במילואים בתחזוקה, לבתו שני | יוני 1982 |
“שניני לב טוב שלום רב,
אבא כותב לך ממקום רחוק, אבל מאוד יפה. אני יושב ליד הים וזה מאוד דומה לקיבוץ שלנו. מצד אחד יש ים ומצד שני הדרים. שניני, אני מקווה שאת ילדה טובה ואת לא מציקה לאחיות שלך. אני רוצה שאת תדאגי שאמא תשקה את הגינה והשתילים לא ימותו עד שאבא יחזור. שלום מאבא ולהתראות בקרוב”.

“זה מאוד יפה בעיניי שבמכתב רואים את אבא שלי כמו שהוא היה אז וכמו שהוא היום, עם ההומור שלו, עם המחשבה והדאגה לנו”, מספרת הבת שני הדר. “אבא שלי גויס ללבנון שלושה ימים אחרי שאחותי נולדה. הייתה אי־ודאות גדולה וגעגוע מצד אחד, והרבה ביטחון מצד שני. אני זוכרת שאבא שלי חזר הביתה עם שיער מאובק וחיוך רחב ועם שקית דובדבנים. הוא הקדיש גלויות לכל אחד מילדיו, וכמובן לאמא שלי הגיבורה. אני רואה במכתב איך אבא שלי מצא זמן לדאוג לנו ואפילו לגינה בזמן שהוא במקום מסוכן”.

ישראל (שרוליק) כהן ז”ל, ששירת באפסנאות בצנחנים, למשפחתו - 8 ביוני 1982 
“הגעגועים אליכם כבר מתחילים לכרסם בי. מסתבר שזה לא כל כך פשוט להינתק מכם. לא אסתיר שבשעת כתיבת שורות אלה דומעות עיניי ונחנק גרוני... אין לי תלונות על האוכל. לפעמים – בייחוד כשרעבים – השימורים הם נהדרים! קיבלנו היום משחקים שונים מהוועד למען החייל. אתם צריכים לראות איך כל האבות הנמצאים פה (ואני בתוכם) משתוללים עם המשחקים כמו ילדים קטנים. אני בטוח שאתם מסתדרים טוב.
בציפייה להיפגש בקרוב ובנשיקות, שרוליק”.

“בדיוק לאחרונה ציינו 18 שנה לפטירתו של אבי בגיל צעיר, ולראות את הכתב שלו ואת ההומור שאפיין אותו, כמו העובדה שהוא ושאר החבר’ה שיחקו כמו ילדים, זה מאוד מרגש”, אומרת בתו ניבי תבור. “במכתב רואים את שני הדברים שהכי בלטו אצלו: אוכל והומור. על הקבר שלו כתבנו: ‘איש המילים, השמחה והחיים’, והמכתב הזה ממחיש זאת היטב”.

סמ”ר רן (רני) ציפר ז”ל, ששירת במילואים במפקדת החטיבה של הצנחנים, למשפחתו, יום לפני שנהרג בלבנון - 10 ביוני 1982 
“בוקר טוב, הכל בסדר. עברנו בכפר בלום והזדמנה אפשרות למכתב זה. אתקשה להתקשר בזמן הקרוב ובינתיים גלויות. רחלי, גילי ונועה, תשלחו נשיקות דרך הכוכבים – אני שולח. אוהב, רני”.

“הייתי ביחד עם רני עוד לפני שמלאו לי 18 ועוד כשהייתי בטירונות התחלנו לכתוב זה לזה מכתבים”, מספרת רחלי ציפר־כץ, אלמנתו של רני ציפר ז”ל. “רני אהב לכתוב מכתבים וגלויות. לכן זה היה מאוד הגיוני שהוא יכתוב גלויה מלבנון. בתחנה האחרונה שהוא יכול היה להתקשר הוא אמר לי שהוא הספיק לכתוב גלויה, וידעתי שהיא צריכה להגיע. בשישי בבוקר הוא כבר היה בתוך לבנון ובצהריים הוא הגיע לבית החולים בצפת כפצוע אנוש.

"כשהגענו לבית החולים הוא כבר נפטר. אחרי כמה ימים, כשהיינו באמצע השבעה, מישהו ממושב תלמי מנשה, שבו גרנו, בא עם הגלויה. הגלויה הגיעה אלינו חמישה ימים אחרי שרני כתב אותה. רני, שהיה עורך דין, לחם בגזרה המזרחית. ב־11 ביוני טיל סאגר שנורה מטנק סורי פגע בו. בן 32 היה במותו. הוא תמיד היה אופטימי ולא האמין שיקרה לו משהו. ‘תשלחו נשיקות דרך הכוכבים’ - זה משפט שהשתמשנו בו במכתבים עוד מימי מלחמת יום הכיפורים. אצלי הוא בתוך הנשמה 40 שנה והכוכב שלו נוצץ תמיד”.

אריק מורנו־אפרים לאמו המאמצת רינה - 29 ביוני 1982 
“אי אפשר להסתיר וגם אין טעם. דן שלנו הלך... לא מאמינים – לא מסוגלים לקלוט – רינה, מדוע? לשם מה? והיש טעם? קשה, קשה מאוד לתאר את האווירה שבה שרוי אני וקשה כל כך לספר לך דווקא דברים אלו במכתב – אך אין ברירה – זו המציאות והמצב הוא מלחמה. אין טעם לברוח. נכנסתי עמוק עמוק לכל (תסלחי לי על הביטוי) החרא הזה ואיני יודע אם בכלל אפשר לצאת מזה".

“שלושה שבועות אחרי שסיימתי שירות סדיר, גויסתי למילואים בצו 8”, מספר כעת אריק מורנו־אפרים. “באה מונית ואספה אותנו למשמר הנגב. הייתי די בשוק כי רק השתחררתי ונפלתי לפלוגה של צנחנים ותיקים ועלינו ללבנון. בהתחלה היינו באזור אגם קרעון, ואחרי זה העבירו אותנו לצידון, שם שהינו בסביבות 45 ימים, שוחררנו, ואחרי עשרה ימים גויסנו שוב לכניסה שבסוף לא יצאה לפועל. במכתב רואים את השוק הטוטאלי שלי מלשמוע ברדיו על פטירתו של חבר הגרעין שלי, דן אלקבץ. הסיטואציה שבה המכתב נכתב הייתה כשרינה, אמי המאמצת, שלחה לי גלויה ובה שאלה לגבי רגשותיי, ואני שלחתי לה את הגלויה הזו בחזרה”.

ישראל פרוכטמן מהנח”ל לחברתו יפית - 5 באוקטובר 1982 
“יפית שלי!
בקושי שאני רואה את השורות ואת מה שאני כותב אבל העיקר הרעיון לכתוב לך עכשיו. יום שישי אני באוהל שלי, שומע רדיו, שירים יפים ברדיו עם הדודאים, הייתה תוכנית יפה, אבל באמצע הייתי צריך ללכת לשמור וקיללתי את הרגע הזה שהייתי צריך לצאת מהאוהל, מפני שכל כך טוב לשכב על המיטה, לשמוע ברדיו שירים ולחלום כל הזמן על האהובה שלי, לחלום עלייך כל הזמן, ותוך כדי זה גם לסבול מפני שזה כבר כואב לי בפנים.

"אני כבר מרגיש שאני עוד מעט עובר את גבול היכולת שאפשר לסבול. אפילו לכתוב את המכתב אני לא יכול בשקט, כרגע ירו בחוץ, אני קפצתי החוצה וגם לא שמעתי חדשות. את מבינה את הראש שלי עכשיו? בינתיים אני שומע שרק פיגועים יש בכל מקום ולא הסדרים למצב חדש בלבנון. נמאס לי כבר מצה”ל, מהמדינה ומכל המלחמות, אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך ככה”.

“כתבתי את המכתב הזה כשהיינו מול הרי השוף ולא היה לנו שום דבר חוץ ממחברות קטנות והרצון להחזיק את עצמנו בחיים, וזה גם ניכר במכתב”, מספר ישראל פרוכטמן. “המכתב היה מקור שפיות בכל המלחמה הזו, ואומנם אני מתאר בדיוק את התחושות הקשות מהמלחמה והכמיהה שלי, היום כמו אז, לשלום. ירו עלינו וירינו בחזרה. במלחמה הייתי גם חובש וטיפלתי בלא מעט פצועים והרוגים, אבל אין מה לעשות, זה חלק מהתפקיד. הקושי הרב היה הגעגועים. הימים לא היו קלים, לא ידענו מה יקרה בעוד שעה, ונמצאנו תקופות ללא מזון שהגיע בתדירות, והגעגועים ליפית החזיקו אותי. גם אתה רואה, לפי המכתב, שאני טיפוס רומנטי”.

סמ”ר ערן נאור ז”ל, חיל השריון, למשפחתו
“עכשיו עם יד על הלב אני נזכר בזמנים שישבתי אצלך וסיפרתי כמה להוט אני לצאת למלחמונת קטנה ולחזור הביתה. קשה לתאר כמה נשבר הזין מהמלחמה המזופתת הזאת. כולם רוצים שתיגמר. כולם רוצים לחזור הביתה”.

“הייתי בכיתה י’ ואני זוכרת שאחי האהוב הלך למלחמה בשמחה”, מספרת טל נאור־טרם, אחותו של ערן, שנהרג בפעילות מבצעית במרץ 1983. “הוא היה חייל והתכונן לרגע האמת, אבל כשרגע האמת הגיע והוא ראה סביבו מוות – הוא קיבל זעזוע. אף אחד לא הכין אותו מנטלית למה שהולך להיות. זה היה שוק עבורו וזה ניכר באופן מצמרר במכתב. הוא חזר הביתה שבור מהמלחמה. בזמן אמת היה מצמרר לקרוא את המכתב כי זו הייתה עדות חיה ולא מידע שהגיע מהתקשורת. אני חושבת שעד היום המכתב הזה רלוונטי”.