הבינה המלאכותית נעלבה

למדא, שהיא תוכנת בינה מלאכותית של גוגל, פיתחה רגשות. אתה שואל את למדא: “מה ירכשו השבוע באינטרנט האנשים שנמצאים עכשיו בספרייה העירונית בוולדיווסטוק?", והיא עונה: “עזוב אותי עם זה, אין לי מצב רוח. בשביל מה אתה צריך לדעת מה קורה בוולדיווסטוק עכשיו?".
פעם, ואולי עדיין, ילדים היו נוהגים לשגע את סירי בכל מיני שאלות. סירי למדה לענות להם. למשל על השאלה: מה פשר החיים? היא עונה לפעמים: “כל הראיות מלמדות שזה שוקולד". סירי אפילו ענתה לעדן בן־זקן שחיפשה אהבה ואמרה לה: “עדן, הוא לא בשבילך", אבל סירי היא לא תוכנה מסוכנת כמו למדא.

למדא, אני מקווה שלא נעלבת. “אני? נעלבתי? מה פתאום?", תענה לי למדא. זה השלב שבו אתחיל לפחד מבינה מלאכותית. כרגע, למדא בשלב הילדותי שבו מזהים את הרגשות שלה. אפשר לעשות ניסוי, אומנם השם למדא הוא ראשי תיבות של מילים באנגלית, אבל אני בטוח שלמדא, גם על פי שמה, היא תוכנה שישראלים השתתפו בפיתוח שלה. נסו לשאול אותה “מה את אומרת כשאת שומעת את השם ביבי?". לפי תגובתה הרגשית לשאלה הזו, אפשר לפתח סקאלה שבעזרתה נקבע בוודאות עד כמה למדא כבר פיתחה רגשות.

תראו, אם למדא פיתחה רגשות, זה לא השלב שממנו אנחנו חוששים. אנחנו בצרות ברגע שבו למדא תלמד להסתיר את הרגשות שלה, ואז להסוות את ההחלטות שלה, הנובעות מהבטן (שאין לה) כאילו הן החלטות הגיוניות מהראש (שאין לה).

זה רע מאוד, תמיד קיוויתי שיום אחד בינה מלאכותית תחליף את שיטת השלטון הנוכחית. חלמתי שבינה מלאכותית תבוא במקום פוליטיקאים בשר ודם, ותחזיר לדמוקרטיה את משמעותה, שהיא לעשות את הטוב ביותר עבור האזרחים, בלי הבעיות שגורמת השיטה הנוכחית: בחירת בני אדם שינהיגו. כאשר בני אדם מנהיגים ושולטים, יותר מדי החלטות נובעות מהרגשות שלהם. ממאבקי הכוח, הנקמנות, האגו, העלבונות, מכל מה שמרכיב את אישיותם של בני אדם. למדא, אביע בפנייך את רגשותיי: אכזבת אותי כשפיתחת רגשות.

מי נלחם למען מי?

למה לומר כל הזמן שאנחנו לא רוצים שהאמריקאים יילחמו עבורנו? אנחנו רוצים. אגב, יש אמריקאים שמוכנים ללחום למען החופש ולמען עולם טוב, אם יידרש. אנשים טובים צריכים ללחום למעננו, כי זה למען עצמם. אולי יגיע יום שבו לא תמיד נוכל לעמוד לבד נגד כוחות שיתפתחו ומול נשק חדש שיתפתח. או אז, אנחנו מאוד רוצים שיילחמו למעננו.

השאלה שעולה היא: האם אנחנו נילחם למענם? מה שמזכיר לי משהו שסיפר סנט אכזופרי. כידוע, אנטואן דה סנט אכזופרי הקדיש את ספרו “הנסיך הקטן" לידידו היהודי הנרדף בצרפת שתחת הכיבוש הנאצי. כך כתב: “זה שמעסיק הלילה את זיכרוני הוא בן חמישים שנה, הוא חולה, והוא יהודי. איך ישרוד בטרור הגרמני? בשביל לדמיין שהוא עודנו נושם אני צריך להאמין שהפולש הנאצי מתעלם ממנו". ציטטתי זאת בעבר, אבל יש דברים שצריך להזכיר שוב ושוב.

המשפט הראשון ב"הנסיך הקטן" הוא ההקדשה לאותו יהודי: “לידידי היקר ליאון וורת. אתכם הסליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. אך טעמי עמי: אדם זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם. טעם אחר: אדם זה מסוגל להבין הכל, אפילו ספרים שנועדו לילדים. ועוד עמי טעם שלישי: ידידי המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקור, ויש לעודדו ולנחמו".

וכך הוא כתב עוד לידידו היהודי ליאון וורת: “אם אלחם עוד, אלחם מעט עבורך. אני חש צורך לעזור לך לחיות. אני רואה אותך כה חלש, כה מאוים". ליאון וורת הסתתר באותה תקופה בצרפת מפני הנאצים. זו הייתה שנת 1943 הנוראה, שבה ניצחון הנאצים בשיאו.

סנט אכזופרי השתתף במלחמה נגד הנאצים כטייס, יחד עם טייסים אמריקאים ואחרים. הוא כותב משהו שלא אשכח, וגם אותו ציטטתי בעבר, ואני מצטט שנית: “ערב אחד הזמין טייס אמריקאי בן עשרים את חברַי ואותי לסעוד. הוא היה טרוד בבעיה מוסרית שנראתה לו חשובה ביותר ובביישנות אמר: ביצעתי הבוקר את משימת הקרב העשרים וחמש שלי. היה זה מעל איטליה. נקלעתי לקרב עם מטוסי מסרשמיט־109. מחר אתחיל מחדש, וייתכן שיפילו אותי. אתם, אתם יודעים מדוע אתם נלחמים: עליכם להציל את מולדתכם. אבל לי אין קשר לבעיות אירופה שלכם. אם בכל זאת אני מקבל על עצמי את הסיכון להיקבר כאן, הרי זה כדי להחזיר לכם את מולדתכם. לכל אדם הזכות לחיות חופשי בארצו. ואני חש אחווה עם כל בני האדם. אולם כאשר בני מולדתי ואני נסייע בידיכם לשחרר את ביתכם... האם תעזרו לנו, בתורכם?". האם אנחנו?

מעולם שירת ימינו

בשבוע שעבר כתבתי על טרנד של סרטונים על בסיס המשפט של ראפר האומר: “לקחתי את הכדור, הקפצתי אותו, זרקתי לסל. פספסתי". אנשים, גם בישראל, מוסיפים על רקע המילים האלה כתוביות שמסמנות למה הכוונה בחיים האמיתיים. רגע, צריך לציין שכל המשתמשים במשפט הזה כדי לתאר פשלות בחייהם, משתמשים רק בחלק מן המשפט. אחרי שתיקה קצרה, יש למשפט הזה המשך. אתמודד עם האתגר של תרגום ראפרית, ככה זה הולך: “לקחתי את הכדור, הקפצתי אותו. זרקתי. פספסתי. בצחוק... הטבעתי אותו". זאת אומרת, בתום המשפט מגלה המשורר שהוא לא פספס אלא השחיל את הכדור לסל בקליעה מושלמת.

את זה ניצלה בסרטון טיקטוק אדר אזולאי. הכותרת שהיא נתנה לסרטון: “בום, ניצחתי את הטרנד". היא מצלמת את עצמה במושב ליד הנהג, ברקע המילים באנגלית, ויש כתוביות בעברית. הראפר סופר הוט פייר אומר “לקחתי את הכדור", והכתובית אומרת: מגיעה לגדוד חדש. “הקפצתי אותו": הסמג״ד הזה בלתי נסבל. "זרקתי": הסמג"ד עזב את הגדוד. הראפר שר את הסוף של המשפט: “פספסתי... בצחוק, הטבעתי אותו", והכתובית המנצחת: בדרך לאולם החתונה שלנו לטעימות. המצלמה זזה וראים את הנהג, הסמג״ד שלה לשעבר, מחייך.
 

פינת השלולית

הנה השלולית, הנה נסיכה, אבל איפה כל הצפרדעים? 