הכנסת ה־24 עדיין בחיים. אומנם נשימותיה הכבדות אומרות בבירור כי אלו נשימותיה האחרונות, אבל הגברת הזקנה עדיין לא שרה. כדי שהיא תתחיל לשיר, הכנסת צריכה להצביע בעוד שלוש קריאות בעד פיזורה. 110 חברי כנסת שתמכו בהקדמת הבחירות בקריאה טרומית, כמי שכפאם שד, רוצים ללכת לבחירות באותה מידת התלהבות כפי שאסירים במדים אדומים ששים אלי גיליוטינה.
אם בכל זאת ימצאו את עצמם חברי הכנסת ה־24, כמו לווייתנים שאיבדו את חוש הכיוון, שוחים אל קצם על החוף, יהיה זה מכיוון שלא הצליחו לייצר מבעוד מועד סולמות מספיק אמינים כדי לרדת מעצים שעליהם טיפסו בעבר, מי מתוך פזיזות ומי בלית ברירה.
מצד אחד, גדעון סער ובמיוחד נפתלי בנט יודעים היטב שבסבירות גבוהה לאחר הבחירות הם ימצאו את עצמם - ביחד או לחוד - בממשלתו של בנימין נתניהו, וזה במקרה הטוב.
מצד שני, הליכה לבחירות היא מצדם ברירה מסוכנת. תקווה חדשה מדשדשת על סף אחוז החסימה. חיבור עם אביגדור ליברמן ירחיק בוחרים משני הצדדים, והחיבור הטבעי עם ימינה לא צולח את המכשול הטריוויאלי: ברשימה יש מקום ראשון אחד ושניים שלא מוכנים לוותר עליו.
במאמר מוסגר, גם בכחול לבן יודעים בתוך תוכם שבבחירות האחרונות היו אלה בוחרי מרכז צפים, שראו בהם ברירת מחדל והקפיצו אותם מעלה מעלה ברגע האחרון. הפעם, כשיאיר לפיד ראש ממשלה ובמוקד הבחירות מנהל קרב ראש בראש מול נתניהו – הרי לפני שיצליח לשבור, אם בכלל, את תקרת הזכוכית שלו, כדי לקבל קולות מהצד השני, הוא ישאב בעצמו את קולות המחנה שלו. כתוצאה מכך הוא עלול להוריד את בני גנץ אל גבול אחוז החסימה.
בנט עצמו הוא כמובן השחקן המרכזי בדרמה הפוליטית המתחוללת לנגד עינינו בימים אלה. יש לו יכולות לבצע עוד מהלך השתחררות ממצב אבוד, לכאורה, א־לה הודיני, המשתחרר באבחה מכבליו, כיאה לאיש ששלשום עוד חיפש ללא הצלחה פתקים אבודים כדי להגיע לאחוז החסימה - ואתמול חמק לכס ראש הממשלה.
שתי החלטות הרות גורל קיבל בנט בנוגע לממשלה ה־36 של ישראל, בפזיזות בלתי נתפסת. האחת, כשהתפתה לתת יד להקמתה, בניגוד מוחלט להבטחותיו ערב הבחירות, שלא ישתף פעולה עם רע"ם ושלא ייתן ללפיד לכהן כראש ממשלה ולו ברוטציה. והשנייה, כניעתו לדחף להתאבד, תוך שהוא פוגע ביקיריו, שאותם הוא מאשים בשפל שאליו נקלע. לא רק שבנט מוביל לאותן בחירות חמישיות, שהיוו התירוץ להפרת כל נדריו ערב הקמת הממשלה, אלא שהוא גם מוסיף חטא על פשע וממליך את לפיד כראש ממשלת המעבר. הרי לניר אורבך צייר פגישה אפשרית של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם לפיד כראש ממשלה כחלום בלהות מסוכן.
בעייתו של בנט היא ששליפות אימפולסיביות מן המותן מסתיימות בהצלחה רק במערבונים. בחיים האמיתיים הן חוזרות אליך כבומרנג. במקום להוביל להקמת ממשלה לאומית, או לפחות למצות את הסיכוי שג'ידא רינאוי זועבי ורע"ם, כולה או חלקה, יצביעו בעד הקדמת הבחירות ויאפשרו לו לכהן כראש ממשלת מעבר, הוא בחר להכניס אצבע לעין של תומכי המחנה הלאומי באקט, שאם לא יסוכל בדרך כלשהי - עלול להותיר על כהונתו כתם בל ימחה.
בארבעת סקרי ערוצי החדשות בטלוויזיה שנערכו למחרת ההודעה של בנט על פיזור הכנסת, קיבלה ימינה 4 מנדטים. בנט מוצא עצמו שוב על גבול אחוז החסימה, וזה עוד לפני שהכתר הוסר מראשו. סיכוייו לעבור לבד את אחוז החסימה בבחירות החמישיות, המתקיימות באשמתו, לאחר שהכתיר את לפיד כראש ממשלה חרף התחייבותו המפורשת ערב הבחירות לא לאפשר זאת - מתקרבים לסיכוייו של ליברמן לזכות בתמיכה משמעותית בבני ברק.
נוסחה גואלת
לאור כל הנאמר לעיל, לא לגמרי ברורה ההתייחסות להסכמתו של נתניהו לדחות את ההצבעה על הקדמת הבחירות, רק כאל מחווה לחרדים, הרוצים למצות את הסיכוי להרכיב ממשלה בכנסת הנוכחית. מדוע באמת לא להרכיב עכשיו לשלוש וחצי שנים את הממשלה שככל הנראה תוקם לאחר הבחירות: ממשלת אחדות או ממשלת ימין בראשות נתניהו.
בנט הרי מעולם לא התחייב שלא יצטרף לממשלת נתניהו. וכמוהו גם מנסור עבאס. לעומתם, סער חושש שאם יסכים להצטרף, נתניהו יוביל להקדמת הבחירות כראש ממשלת המעבר. זה מה שגורם לסער, איש המפתח לכל הטוב הזה, להתחפר בעמדתו על צמרת העץ.
אז זהו המצב הפוליטי בקליפת אגוז: רק מציאת נוסחה גואלת, שתבטיח את אורך חייה של הממשלה שניתן להקים ללא קושי, מפרידה בין עם ישראל לבין מערכת בחירות, שרק עלותה הישירה מסתכמת ב־2.5 מיליארד שקלים.
ישראל נכנסה לשנה ה־75 לקיומה. 75 שנים חסרות תקדים בהיסטוריה האנושית, שבהן אומה מדלגת מסכנה קיומית אחת למשנה ומחוללת נס אחר נס - צבאי, כלכלי, מדעי וגם מדיני. זהו סיפור הצלחה שמציב את ראשה של מדינת ישראל בעננים. אולם, מצד שני, רגליה עדיין אינן מעוגנות די בקרקע הקיום. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמדינה אחרת, גדולה וחזקה, מחויבת בגלוי להשמדתה ואף נערכת לכך ללא לאות.
ישראל גם מוקפת במיליארד שכנים, שילדיהם מחונכים בבתי הספר לראות בה דמון מרושע, המדכא את אחיהם ורוצח חפים מפשע. במצב הזה, ישראל זקוקה לאחדות ולא למערכת בחירות מפלגת וגדושת ארס. מלחמות היהודים הפילו את מלכות דוד ואת מלכות החשמונאים בסביבות יובל ה־75. היום, יותר מתמיד, עם ישראל זקוק לממשלה רחבה ככל שניתן, הכוללת את כל המפלגות הציוניות ואת אלה שאינן אנטי־ציוניות.
בין המפלגות שאינן מכריזות על עצמן כאנטי־ציוניות יש לראשונה מפלגה מוסלמית משמעותית, שנבחרה לכנסת על מצע שדגלו הוא ההשתלבות במדינה היהודית. יש חשיבות לכך שהיא, רע"ם, תשותף בכל קואליציה עתידית ובלבד שקיום הממשלה לא יהיה תלוי בה. זהו, אגב, גם האינטרס של רע"ם.
נתניהו, כמעט מכל בחינה, הוא האיש הנכון להוביל את העגלה הלאומית. גם רבים הנמנים עם מחצית הציבור שתומכת במועמדים אחרים, מכירים בסגולותיו וביכולותיו. אך מצד שני, חלק לא מבוטל מהם מתנגד לו בעוצמות רגשיות שקשה לתארן. לכן, יש חשיבות לכך שבממשלה יהיו גורמים פוליטיים רבים ככל שניתן, המייצגים את המחצית הזו של הציבור. ממשלת אחדות היא היעד הרצוי, אבל בלי קיצורי דרך: הכנסת מפלגות מרכז־שמאל לממשלת אחדות היא יעד חשוב בפני עצמו. אסור להיכנע לפיתוי להציג אותו רק כמכשיר להרחקת מישהו אחר. בקואליציה נכונה יהיו בצלאל סמוטריץ' ומרב מיכאלי וגם שני הדמונים – מנסור עבאס ואיתמר בן גביר. כולם מוזמנים ומי שבא ברוך הבא.
אי אפשר להגזים במגוון האפשרויות ששלוש וחצי שנות ממשלה יציבה ורחבה יפתחו בפני ישראל במאבקיה לחיסול האיום החיצוני ולפתרון בעיות פנימיות ההולכות ומחריפות של יוקר המחיה, דיור בר־השגה לצעירים, מלחמה בפשיעה ושיקום מערכת המשפט.
כל מה שצריך הוא טיפת יצירתיות. למשל, הענקת הביטחונות שסער מבקש כדי למנוע הקדמת בחירות חד־צדדית מצד נתניהו, תוך הפקדת היכולת להפעילן ביד צד שלישי, כדי למנוע ניצולן לרעה בידי סער.