בינתיים, עד שמערכת הבחירות תיפתח רשמית (מעשית היא קיימת בכל רגע נתון), הפסדנו כיף של שמחה לאיד. הפאניקה של עשרות חברי כנסת שיאבדו את כיסאם בבחירות הבאות לא תוביל כנראה להקמת ממשלה חלופית. אם החרדים או ש"ס היו מתגייסים לממשלה ללא נתניהו, זה היה בהחלט צדק פוליטי ואישי. תחשבו על ברוטוס דרעי בוגד באיש שבגד בכולם.
בינתיים אנחנו אוטוטו נכנסים רשמית למאבקי הבוץ, שבעצם לא פסקו לרגע. בדרך כלל מערכת בחירות מתנקזת לנושא אחד מרכזי שמכריע אותה. בפעמים האחרונות זה כן ביבי לא ביבי. גם כיום מנסים לא מעטים לגרור את המערכה לקרב הזניח הזה, אבל נדמה שהפעם זה לא יעבוד. אני מבין שחלק מהביביסטים סבורים שהאיש נצחי וימלוך לעולמי עד. המציאות היא שגם אלו שנאחזים בכל כוחם בשולי גלימתו ונגררים אחריו בבוץ, יודעים בחוש שזהו הסיבוב האחרון. בעיקר הפוליטיקאים שביניהם, מחברי הכנסת עד קבלני הקולות.
אישיותו של נתניהו תהיה חלק מהמהומה, אבל העניין בה כיום אינו עוצמתי דיו כדי לעורר אמוציות שידחקו הצדה נושאים אחרים שעשויים ואמורים להיות משפיעים יותר, אך כיום נדחקים הצדה עקב "מורכבותם". איראן וביטחון רק כאמצעי הפחדה. כיבוש ופלסטינים רק כמבוא לטרור. שחיתות ומנהל תקין, שלא לומר טוהר מידות או יחסי דת ומדינה. השיח הציבורי בכל הנושאים האלה זוהם בכמויות ענקיות של פסולת פסאודו־פטריוטית, ומטבע מערכת בחירות הוא לא חומר לדיון סביר. הנושא היחיד שעשוי להרים פה גל עם פוטנציאל השפעה ומנוף לקלפי הוא יוקר המחיה. המאבק יהיה על מי אשם, והצד שינהל קמפיין יעיל יותר אולי ירוויח את הקולות הזועמים שמהססים.
הג'וב של הקואליציה הנוכחית, באורח טבעי, יהיה בעייתי יותר כיוון שהכתובת היא הממשלה המכהנת. יש לקוות שהקואליציה תדע לבנות ולדחוף את אחריות ואשמת ממשלות נתניהו. יש לתנועת המחאה קיץ שלם של אוהלים כדי למצב את הקייס שלה ולחבר אותו למאמץ למנוע ניצחון של הימין. אני מניח שאם המחאה מצד שמאל תתפוס תאוצה, ניתן יהיה לראות אוהלי מחאה של האופוזיציה. בהנחה שהגוש הגדול של מחאת בלפור יתגייס גם לבחירות החמישיות, אזי הניסיון הימני לרכוב על הגל הזה עשוי להביא לקרב מאהלים, גשרים וכיכרות. נדמה לי שניהול נבון עשוי להביא לתבוסה ימנית, לפחות ברחוב, הן ברמה המספרית והן ברמת השכנוע.
התשובה האמיתית לאיך יתנהלו הבחירות תלויה במידה רבה בלפיד. מדיניות בנט הייתה לא לדיאלוג עם הפלסטינים ולא לרגיעה עם איראן. אם לפיד מכניס לשיח הבחירות מתווה לדיאלוג עם הפלסטינים, הוא יקבע את סדר היום בבחירות כהתמודדות בין תקווה למלחמה. המשמעות היא להפסיק את מלחמת חמש החזיתות שמדיניות נתניהו סיבכה אותנו בהן. ממשלת בנט לא הצליחה להיחלץ מהן, והשאלה היא אם לפיד יעז לעשות את הצעד הראשון.